24.12.18

70 שנה לאמנה הבינלאומית לזכויות אדם - למה כתבו אותה?

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השניה. חיילי בעלות הברית, אמריקאים, בריטים, רוסים, קנדים, נכנסו לאירופה הכבושה. הם הגיעו למחנות הריכוז, ונדהמו ממה שהם ראו שם. את מה שאנחנו מכירים היום מסיפורים, עדויות ותמונות, הם ראו בפעם הראשונה. לבושים במדים ונושאי נשק, הם פגשו פנים מול פנים את האנשים שבמחנות, את החולי, המוות, הרעב. הם היו המשחררים שלהם, האנשים הטובים הראשונים שהניצולים ראו, אחרי שנים של רצח עם.
 ומאותו רגע, העולם כבר לא נשאר להיות כפי שהיה.
 היה ברור שהעולם צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר.
נשמע מובן מאליו, לא? מסתבר שלא.
 כדי שאנשים באמת יזדעזעו ממה שהם ראו, הם היו צריכים להאמין שאי אפשר להתנהג ככה רק בגלל שאתה בזמן מלחמה. רגע, מה? זה לא מובן מאליו כמו שזה נראה לנו. כי עד לפני מאתיים שנה בערך, העולם המערבי התנהל לפי מעמדות וקבוצות חברתיות. אם היית במעמד האצולה, או הכמורה, יופי, יש לך זכויות וכוח. הצבא היה שייך למלך, לא למדינה, כי לא היתה מדינה לאומית כפי שאנו מכירים אותה. רק המעמדות הגבוהים השפיעו על קבלת ההחלטות, והאמונה היתה שהמלך מקבל את כוחו לשלוט ישירות מהאל. אין פה שוויון, אלא אנשים עם יכולות אלוהיות, קירבה לכוח ולכסף, וכאלה שלא. הזכויות גם ניתנו לפי קבוצה חברתית, ולא באופן אישי. כך למשל, היהודים חיו באזורים משלהם עם זכויות נפרדות שניתנו להם בשל הקבוצה אליה הם משתייכים. לא רק לרעה, הם למשל יכלו להתנהל המסורת היהודית, בתוך העיר. אבל הזכויות לא ניתנו לכל אדם באשר הוא אדם.
רק במאה ה-17, עם הפילוסוף ג'ון לוק, הגיע רעיון חדש - שלכל אדם מגיעות זכויות בסיסיות, פשוט מעצם העובדה שנולדנו. הרעיון הזה המשיך להתפתח עם תנועת הנאורות של המאה ה-18, יחד עם הרעיון שצריכים להיות יחסים שוויוניים בין האזרחים לשלטון. רעיון השוויון, חופש הביטוי, הזכות לחיים, לביטחון, כל אלה התחילו אז. ארצות הברית הוקמה על בסיס הרעיונות האלה, הצרפתים פרצו במהפכה והפילו את שלטון המלך לטובת זכויות אזרח ושוויון לכולם. הרעיון של דמוקרטיה  וזכויות לכל אדם התחיל להיות נפוץ יותר ויותר, עד לשיאו במאה ה-20.
באמצע המאה ה-19 העולם עבר תקופה של מלחמות, אחרי שקט יחסי שבא אחרי סוף כיבושי נפוליאון. אחד ממוקדי הסכסוך היה באיטליה, שאז עדיין לא היתה מדינה עצמאית. בשנת 1859, התרחש קרב בצפון איטליה, קרב סולפרינו. זה היה עוד קרב אחד מיני רבים, אבל לקרב הזה היה עד איש העסקים השוויצרי אנרי דינן. הוא הגיע לשם במקרה, בנסיעת עסקים, וראה את שדה הקרב לאחר שהקרב הסתיים: עשרות אלפי חיילים שנותרו הרוגים ופצועים בשטח, כשאף אחד לא מגיש להם עזרה. לא היתה דרך לפנות את הפצועים תוך כדי הקרב, ולא היה סיוע רפואי לאחריו. דינן ארגן את האוכלוסיה המקומית לעזור לחיילים, בלי קשר לצד שבו הם לחמו. הוא פירסם את חוויותיו לאחר שובו, וקרא לפעולה. כך הוקם ארגון הצלב האדום. ובא עוד דבר, חשוב לא פחות: אמנת ז'נבה. בפעם הראשונה התכנסו כל מדינות העולם יחד, וחשבו איך אפשר עדיין להילחם, וגם להגן על החיילים כמה שיותר, לא לשכוח שהם בני אדם. בפעם הראשונה, הן סיכמו על כללים לפינוי פצועים בזמן קרב, על נייטרליות של הצוותים הרפואיים. מלחמות עדיין יש, אבל צריך להיות בני אדם גם אם נלחמים. לראשונה, מדינות העולם הסכימו שברוח הזכויות הבסיסיות המגיעות לכל אדם, הן ישתפו פעולה בהגנה על חיילים, ולא משנה מאיזה צד.
אנרי דינן בקרב סולפרינו, שנות ה-60 של המאה ה-19, אמן לא ידוע
משם, ההסכמים הבינלאומיים על דיני מלחמה המשיכו להתפתח. בשנת 1906 הורחבה האמנה גם ללוחמה ימית. יחד עם אמנות ז'נבה, התכנסו מנהיגי העולם וחתמו על שתי אמנות האג, ב-1899 וב-1907, שם הרחיבו את ההסכמים בהתאם להתקדמות אופי הלחימה, כמו שימוש בגז או בנשק כימי, יחס לאנשים נייטרליים, מה לעשות עם רכוש שנתפס במלחמה. גם הוחלט שם על הקמת בית דין שיברור בין סכסוכים מדינתיים, והוא קיים עד היום בעיר האג שבהולנד, "ארמון השלום". ככל שכלי הנשק המשיכו להתפתח, כך גם ההסכמים.
בתוך הנסיונות האלה להפוך את המלחמה להוגנת יותר, לשמור על זכויותיהם של חיילים גם בסיטואציה חסרת זכויות לכאורה, פרצה מלחמת עולם. המלחמה הכי קשה ואלימה שהיתה עד אז. הטנק הוצג לראשונה במלחמה הזו; ספינות מלחמה עצומות. בפעם הראשונה, חיילים כבר לא פוגשים זה את זה ודוקרים אחד את השני למוות; הירי נעשה מרחוק, לא צפוי, וקטלני הרבה יותר. אחרי מלחמת העולם הראשונה נחתמו הסכמים נוספים: פרוטוקול ז'נבה נוסף נחתם ב-1925 ונוסף לאמנת האג ב-1928, ועסק בנשק ביולוגי. בשנת 1929 נחתמה אמנת ז'נבה השלישית, שעסקה ביחס לשבויי מלחמה. כל ההסכמים הללו עדיין בתוקף.
וודרו ווילסון, נשיא ארצות הברית, רצה להקים ארגון שבו לראשונה ישתפו מדינות העולם פעולה, כדי למנוע מלחמות נוספות. הוא רצה גם לקדם זכויות לאומיות, הקמת מדינות עצמאיות של לאומים הדורשים זאת. וכך בא לעולם חבר הלאומים, ארגון עם נציגויות של מדינות העולם השונות.
אבל כשבעלות הברית שחררו את האסירים במחנות, הם ראו את כל מה שנעשה להם בזמן המלחמה. ואת זה הם עוד לא הכירו.
הם הכירו נשק חם, והכירו נשק קר, והכירו טנקים, והכירו כידונים, והכירו חיילים פצועים והרוגים במדים. אבל הם לא הכירו אזרחים מכל שכבות האוכלוסיה שנלקחו מבתיהם, הושמו במחנות, נורו לתוך בורות; הופרדו ממשפחותיהם, הורעבו, נרצחו. לא היה להם נשק ביד, הם לא נשלחו על ידי מדינה, הם לא ניסו להרוג אף אחד, גם לא בשם מטרה נעלה. הם גם לא הכירו אזרחים שישבו בבתיהם, כמו בערים רבות באירופה, אל תוך הפגזות והרס על שכונותיהם. עם תום המלחמה, ערי אירופה עמדו בהריסותיהן.
העולם מעולם לא ראה קודם לכן פגיעה כזו באזרחים. היו דיני מלחמה, היו זוועות מלחמה, היו החיילים הפצועים שנשארו בשטח. אבל הגבול בין חזית לעורף היטשטש, כשצבאות הפגיזו אזרחים כחלק מהלחימה. והזוועות שביצעו הנאצים רוצחי העם. זה היה מדהים, וחדש, ומזעזע. העולם כבר לא יכול להישאר כשהיה.
חבר הלאומים, הארגון שנוסד כדי לאחד בין מדינות, פורק; במקומו הוקם האו"ם, בשנת סיום המלחמה, 1945. הדבר הראשון שהם עשו, היה לנסח עקרונות חדשים של יחס לבני אדם. והפעם, לראשונה, לא רק לזמן מלחמה, לתמיד, ומתוך שיתוף פעולה והסכמה של מדינות העולם. ב-1946 ישבה לראשונה ועדת הצהרת זכויות האדם. בראשה עמדה אלינור רוזוולט, הגברת הראשונה של ארצות הברית לשעבר. בועדה לקחו חלק נציגים ממגוון יבשות ותרבויות.
הרנן סנטה קרוז מצ'ילה, שלקח חלק בניסוח האמנה, כתב:
"ראיתי באופן ברור שאני משתתף באירוע היסטורי מובהק, שבו הושגה הסכמה על הערך העליון של האדם [...] מה שהעלה לאור את הזכות הבלתי ניתנת להעברה לחיות חופשיים מצורך ודיכוי, ולפתח באופן מלא את האישיות של כל אחד. … היתה אווירה של סולידריות כנה ואחוות אחים בין גברים ונשים מכל קווי הרוחב הגיאוגרפיים, מהסוג שאותו לא ראיתי שוב בשום מפגש בינלאומי".
זו היתה התחושה של ניסוח מאמץ בינלאומי ראשון להגן על כל אדם באשר הוא אדם. לא משנה לאיזה מצב נקלעת בגלל המקום שאתה גר בו - מגיע לך הגנה, ומדינות העולם מתחייבות על כך. גם זו שכרגע נלחמת במדינה שלך, רוצה לקחת לה אולי שטחים, רוצה להגן על עצמה מפניה, זה לא משנה. אם אתה אזרח, אם את אזרחית, מגיע לך לחיות, להמשיך להתפרנס, לא לסבול מאלימות והשפלה, להמשיך בחיים. זה דבר שמעולם לא היה קודם לכן. ויותר מכך - לא רק בזמן מלחמה, אלא מה אי אפשר לקחת מאיתנו אף פעם. 
אלינור רוזוולט עם אמנת זכויות האדם
בדצבר 1948 פורסמה ה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". הסעיף הראשון בהצהרה אומר: "כל בני האדם נולדים חופשיים ושווים. יש להם היגיון ומצפון וצריכים להתנהג זה לזה ברוח של אחוות אחים".
הסעיף השני אומר: "כולם זכאים לכל הזכויות והחירויות המוסברות בהצהרה זו, ללא הבחנה משום סוג, כמו גזע, צבע, מין, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, לידה או מצב אחר. יתרה מזאת, לא תיעשה שום הבדלה על בסיס הסטטוס הפוליטי, המשפטי או הבינלאומי של המדינה או הטריטוריה אליה האדם שייך, בין אם היא עצמאית, תחת אפוטרופסות, ללא שלטון עצמי, או כל מגבלה אחרת של ריבונות".
זה לא מסמך משפטי, אלא סט של כללי התנהגות בינלאומיים וזכויות בסיסיות שמגיעות לכולם, בכל מקום. הזכות למשפט הוגן, הזכות להינשא לפי בחירה, חופש תנועה, זכות לפרטיות, זכות לרכוש פרטי, זכות לקחת חלק בבחירות ובשלטון של מדינתך, זכות לפנאי, לבריאות, לחינוך, להתפתחות אישית.
משם ההגנה הבינלאומית על אזרחים המשיכה להתפתח. ב-1949 נחתמה עוד אמנה ברצף של אמנות ז'נבה, אמנת ז'נבה הרביעית. הפעם, החידוש שהיא הביאה היה הגנה על אוכלוסיה אזרחית במלחמה. מדינת ישראל חתמה על האמנה הזו. הוקם בית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה, שלא עוסק רק בתביעות של מדינה מול מדינה כמו בית המשפט שכבר היה קיים קודם, אלא בפשעים נגד בני אדם. 
בסופו של דבר, לכל מדינה הריבונות שלה. על האמנות האלה עוברים פעם אחר פעם בזמן מלחמה, וזכויות האדם שלנו לא נשמרות לגמרי בזמן שלום. אבל אנחנו כן יודעים שמגיעות לנו זכויות. יש פה סטנדרט בין מדינות, יש חוקים שצריך לעקוב אחריהם' יש בית משפט אם לא עושים זאת. יש חתימה של המדינות שהן מסכימות לתנאים האלה.
למרות גודל השעה, לא יהיה כאן סיום מפוצץ, כי זה לא העניין. אמנת זכויות האדם היא בראש ובראשונה סטנדרט של איך העולם אמור להתנהל. זה הסכם חתום על איזה בני אדם אנחנו רוצים להיות, ומה מגיע לנו בתור בני אדם. זכויות האדם שואפות להגדיר מה זה אומר להיות אנושיים, מה מגיע לנו מתוקף היותנו כאלה. שנדע להתנהג כך לאחרים, ושנדע לדרוש יחס כזה עבור עצמנו. זה התחיל ממלחמות, מהרוגים, מסכסוכים, מהסכמים בינלאומיים וארגונים עם שמות מקוצרים. אבל זה נועד עבורנו, עבור היום יום שלנו, החיים הכי רגילים. כי את האנושיות שלנו אי אפשר לקחת מאיתנו. ומה לעשות, שלפעמים צריך את כל זה כדי לשמור על האמת הפשוטה הזו.



תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי לא לפספס פוסטים חדשים





Comments System WIDGET PACK

5 תגובות:

  1. סקירה מאוד מקיפה שיש צורך לקרוא כמה פעמים בכדי להפנים.
    תודה!

    השבמחק
  2. סקירה מרתקת מאוד תודה רבה על נקודות למחשבה

    השבמחק
  3. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  4. תודה רבה. שנים ארוכות הייתי חבר באמנסטי אינטרשיונל, למען הדיוק ב-UA. היום כבר איני חבר אך עדין שולח מיילים בנושא מידי פעם.

    השבמחק
  5. השכלתי, תודה!

    השבמחק