22.7.18

אבל ניקולאי השני אוהב להיות בבית

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, בה רוסיה לקחה חלק. בשנת 1917 פרצה ברוסיה המהפכה הבולשביקית (קומוניסטית). די ברור שבתקופה הזו צריך להנהיג את רוסיה מנהיג חזק ונחוש.
אז זהו, שלא.
“מה אני אעשה? אני לא מוכן להיות צאר. אף פעם לא רציתי להיות צאר. אני לא יודע דבר על עסקי השלטון.”
זה מה שאמר ניקולאי השני, קיסר האימפריה הרוסית (צאר, כמו שאומרים שם), כשקיבל את התפקיד.
ולאחותו הוא אמר:
“אני לא יודע כלום. הקיסר שנפטר לא חזה את המוות שלו ולא שילב אותי בעסקי המשטר”.
הקיסר המנוח, כמובן, היה אביו. בתקופה כל כך מעמדית, לפני שהדמוקרטיה תפסה תאוצה כרעיון בכלל (בטח באזור הזה של אירופה), הקיסרות עברה בירושה מאב לבן. שלא כמו היום, המלוכה היתה שלטון בפועל, ממש. ניקולאי היה צריך לנהל אימפריה מסובכת במלחמות באסיה, עם פיתוח כלכלי ותעשייתי שהביא לפערי מעמדות וקשיים כלכליים, שהביאו למהפכה קומוניסטית שבדרך. אביו, הצאר אלכסנדר השלישי, היה שליט חזק ועוצמתי. היו לו כריזמה ונוכחות, והוא לקח את כוחו של הקיסר והעצים אותו אפילו יותר. הוא הפך את התפקיד לריכוזי במיוחד, משטר כמעט צבאי. אלכסנדר העניק לילדיו ילדות מאושרת ומגוננת, אך לא חשף אותם כמעט לעולם שבחוץ. כששר החוץ הציע לתת לניקולאי תפקיד בוועדה לבניית מסילת ברזל, אמר עליו אביו: “הוא פשוט ילד. דעותיו ילדותיות לחלוטין. איך יוכל לעמוד בראש ועדה שכזו?”
הוא לא חשב שימות בגיל 49, כשבנו הבכור בן 26 ולא מוכן בכלל לעמוד בראש קיסרות מורכבת שכזו.
משפחת רומנוב בילדותו של ניקולאי, ניקולאי עומד משמאל ליד אביו

כך, בשנים הכי סוערות ומשמעותיות שלה, רוסיה נשלטה על ידי צאר שרצה לשמר את כוחה של הקיסרות, אך לא ידע איך. ניקולאי נאחז באמונה המסורתית שהצאר מקבל את כוחו מהאל, כדי להצדיק את שלטון היחיד הריכוזי שלו. אולי זה מה שנתן לו את הביטחון שהיה כל כך חסר לו. הוא לא סמך על השרים והיועצים שמסביבו, אולי בשל אותו חוסר הביטחון ותחושת הנחיתות. הוא ניסה לשמור על השלטון הריכוזי בכל מחיר, מול יועצים שהיו לצידו, אך כנראה מתוחכמים ממנו בהרבה.
ניקולאי שלט בתקופה בה המודרניזציה התחילה להגיע לרוסיה, והאזרחים יצאו לרחובות ודרשו שינוי בשלטון וזכויות. המהפכה הבולשביקית, הקומוניסטית, היתה בפתח. אל מול דרישות האזרחים, ניקולאי הגיב בקשיחות ובדיכוי משטרתי. הוא לא ידע איך לשלוט ולא היה מעוניין בתפקיד, וכדי לשמר את כוחו המשיך בדרכי אביו הקשוחות והריכוזיות – אך בלי היכולות האישיות. ההחלטות שלו נראו פעמים רבות שרירותיות; כך למשל החליט על כריתת ברית עם גרמניה, למרות שלרוסיה היתה כבר ברית עם צרפת – מהלך דיפלומטי שהיה מנוגד לדעות כל הפוליטיקאים שמסביבו. הוא התעניין ביחסי חוץ, והיה הצאר הראשון שהתעניין באסיה והקים את הרכבת הטראנס סיבירית. לצערו, הוא הזניח את הבית: כל הנסיונות האלה לשמר כוח חזק ומוחלט לא תאמו את המציאות המשתנה ואת מחאות האזרחים שהלכו והתגברו. לבסוף הוא השתכנע להקים גוף מייעץ, פרלמנט, שנקרא דומה, בעצת ראש ממשלתו ויטה. אך הוא לא כיבד את שיתוף הפעולה שגוף כזה דרש ממנו, פיטר את ויטה, והמשיך לנסות ולהמשיך את שלטון היחיד הריכוזי של הצאר. באותו זלזול גם נהג בסטוליפין, ראש הממשלה שהחליף את ויטה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914, הפערים בין השלטון לאזרחים היו כה גדולים, שגם מלחמה לא הצליחה לקרב את את העם אל הצאר. בעידוד אלכסנדרה אשתו, ניקולאי הדיח את מפקד הצבא, על אף שלא היה לו ניסיון צבאי בעצמו. הוא הסתמך על יועצו רספוטין, שהחליף את כל השרים המנוסים באנשי שלומו. בזמן שניקולאי היה עסוק במלחמה, אלכסנדרה הפכה לשליטה בפועל.
מתנגדי השלטון החלו לזמום את הדחתו. ניקולאי נשאר עיוור לכל מה שהתרחש מסביבו. במרץ 1917 פרצו מהומות; ניקולאי, כהרגלו, דרש דיכוי משטרתי. הפעם, זה לא עבד. הממשלה התפטרה, הדומה קרא לניקולאי להתפטר. לבסוף ניקולאי התפטר והעביר את השלטון לאחיו, שדחה את המינוי. הוא ברח לסיביר, וכך נחרץ גורלו. סופו המר היה בגיל 50, בשנת 1918, כשהוא ומשפחתו נרצחו על ידי מהפכנים קומוניסטים, והוא היה למעשה הקיסר הרוסי  האחרון.
מה ניקולאי כן עשה טוב? כמו בילדותו, הכי טוב היה לו בחיק המשפחה. הוא נישא לנסיכה, כפי שהיה נהוג אז, אלכסנדרה שהיתה נסיכת הסן (בגרמניה של היום), וגדלה בבריטניה. אך זה לא היה שידוך כפוי; הם התאהבו כשביקרה ברוסיה, והתעקשו להינשא על אף שהוריהם העדיפו שידוכים אחרים. נולדו להם חמישה ילדים, והם היו תא משפחתי מלוכד ואוהב.
במשך כל שנות שלטונו הוא ניסה להוכיח את ההיפך, אך ניקולאי הצעיר שהתייתם מאביו צדק. הוא ידע להיות איש משפחה, אך התפקיד שנכפה עליו הביא את משפחתו, ואת שושלתו, לקיצה. אולי הוא לא ידע להשתמש בכוחותיו, אבל בהחלט ידע להכיר בחולשותיו, וגם זו תכונה חשובה. בעולם אחר, שוויוני יותר, הוא היה אולי יכול לסרב, לא היה נדרש לכל כך הרבה רק בשל משפחתו והמעמד. חברה כל כך לא שוויונית פוגעת בעיקר בחלשים, זה ברור. אבל לפחות לפי הסיפור הזה, נראה שאי השוויון פוגע בכולם – כנראה שכשיש חברה כל כך מעמדית, גם החזקים יכולים להפסיד מהשיטה.

ניקולאי השני ומשפחתו

הכנס/י כתובת אימייל וקבלי סיפורים חדשים ישר אליך!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה