22.1.19

האמא המודאגת שהביאה לנו את החיסונים

ליידי מרי וורטלי מונטגיו הבריטית היתה בת 26 כשחלתה באבעבועות שחורות, בשנת 1715. היא שרדה את המחלה, אך פניה היפות, שהיו אחד מסימני ההכר שלה, צולקו קשות. אחיה לא שרד, ומת מהמחלה שנתיים קודם לכן.
הם לא היחידים. במאה ה-18 אבעבועות שחורות היתה מגיפה עולמית, אחת מסיבות המוות המובילות. רק באירופה מתו מהמחלה 400,000 אנשים בשנה. זו היתה מגפה של מאות שנים, שרק הפכה קטלנית יותר ויותר. גם מי שניצל, נשאר עם עיוותים על גופו, מה שהיווה בעיה בעיקר עבור נשים. במאה ה-18, שבה חיה מונטגיו, המגפה הגיעה לשיא. מונטגיו, שאיבדה את יופיה בשל המחלה, יצאה כנגד התפיסה שלאישה פחות יפה אין מה להציע לעולם.  
ליידי מונטגיו היתה בתו הבכורה של הדוכס אוולין פירפונט. היא נולדה כליידי, הלוא הוא תואר אצולה. אביה היה איש מקושר פוליטית וממעמד גבוה, ובגיל 21 היא נישאה לסר אדוארד וורטלי מונטגיו. כאישה ממעמד גבוה ומקושר, היתה לה היכולת להביע את עצמה ואת עמדותיה, הרבה יותר מאשר נשים ממעמד נמוך יותר. בעלה היה לשגריר בריטניה בקונסטנטינופול, בירת אימפריה העות'מנית (כן, העולם היה כל כך שונה אז),  והיא נסעה איתו בעולם. ליידי מרי, כרעייתו, לקחה על עצמה ללמוד תורכית, ולהכיר את התרבות הזרה הזו. היא נודעה בעיקר בשל השירים והמכתבים שכתבה על חוויותיה בתרבות החדשה, ויכולת הכתיבה שלה יחד עם המעמד, העניקו לה יכולת לפרסם ולהשפיע. אך משפיעה ואצילה ככל שתהיה, כותבת מוכשרת ככל שתהיה, לנשים בתקופה ההיא לא היתה דריסת רגל במדעים וברפואה.

ליידי מרי מונטגיו, צויר ע"י ז'ורז' ורטו

ליידי מרי כתבה רבות על חוויותיה כאישה. היא יצאה גם נגד המגבלות שסבלה מהן ככזו. וכאישה, הלכה להכיר את הנשים בתרבות החדשה שהגיעה אליה. באפריל 1717, כתבה לחברתה שרה צ'יזוול: "אני הולכת לספר לך משהו שיגרום לך לרצות להיות פה. האבעבועות השחורות, כל כך קטלני, וכל כך נפוץ אצלנו, פה לא מזיקה בכלל, על ידי המצאת הרכב, כך הם קוראים לזה פה. יש שורה של נשים מבוגרות, שלוקחות על עצמן לבצע את התהליך, בכל סתיו, בחודש ספטמבר, כשהחום הגדול שוכך. [...] הם עושים מסיבות למטרה הזו, וכשהם נפגשים (בדרך כלל חמישה עשר או שישה עשר יחד) האישה המבוגרת באה עם קליפת אגוז מלאה בחומר מהסוג הטוב ביותר של אבעבועות שחורות, ושואלת איזה וריד אתה רוצה שיפתח. היא מיד פותחת את מה שהוצע לה, עם מחט גדולה (שלא כואבת יותר משריטה) ושמה בתוך הוריד כמה חומר שאפשר לשים על ראש המחט, ואחר כך, מכסה את הפצע עם חתיכת קליפה קטנה, וככה פותחת ארבעה או חמישה ורידים…
הילדים או המטופלים הצעירים משחקים יחד כל שאר היום. החום מתחיל להשפיע עליהם, והם נשארים במיטה יומיים, לעתים רחוקות שלושה. יש להם לעתים נדירות עשרים או שלושים על הפנים, שאף פעם לא משאירים סימן [...]
בכל שנה, אלפים עוברים את התהליך הזה והשגריר הצרפתי אומר בנועם, שהם לוקחים את האבעבועות השחורות כאן כצורה של בידור, כמו ששותים מים במדינות אחרות.
אין דוגמאות לאנשים שמתו מזה, ואת יכולה לתאר לעצמך שאני די מרוצה מהבטיחות של הניסוי הזה, כי אני מתכוונת לנסות אותו על בני היקר והקטן".
כן, זה היה חיסון, תהליך שנקרא היום וריולציה, שהסבתות התורכיות שהיו אחראיות על גידול ובריאות הילדים, לקחו על עצמן לבצע, הרבה לפני שהמושג הזה היה מוכר במערב. אבל גם הן לא המציאו אותו. אין הרבה מידע איפה זה התחיל, כנראה בסין בסביבות המאה ה-11, אולי באפריקה, אולי בהודו. אבל ידוע שהסינים היו לוקחים גלדים של אבעבועות, והופכים אותם לאבקה שאנשים בריאים היו שואפים דרך האף. אחר כך הם היו חולים בגירסה קלה של המחלה, ומאותו רגע היו מחוסנים. שיעור המוות כתוצאה משיטת החיסון הזו היתה 2-3%, לעומת כ-30% תמותה בקרב אנשים שחלו במחלה ולא חוסנו נגדה. בהחלט עסקה שווה.
בנה של מרי, אדוארד הצעיר, היה כמעט בן חמש כשאמו גילתה לראשונה שיש דרך, איזשהי דרך, למנוע ממנו את הגורל שנגזר על אחיה הצעיר וכמעט נגזר עליה. במרץ 1718 היא לקחה אותו למנתח של השגרירות, צ'רלס מייטלנד, שפיקח את התהליך שאותו ביצעה בפועל אישה יווניה (שאת שמה אין לנו). בעלה לא ידע על זה עד שזה הצליח. ההליך היה מסוכן, לא ידוע. כמו כל אותן אימהות וסבתות תורכיות, גם החיסון הראשון שבוצע במערב היה יוזמה של אמא שרצתה לשמור על ילדיה.
ליידי מונטגיו לא היתה האירופאית הראשונה ששמעה על השיטה הזו. בשנת 1713 פירסם הרופא האיטלקי עמנואלה טימוני מאמר על השיטה, אותה ראה בקונסטנטינופול. אבל עדיין, אף אחד במערב לא לקח את השיטה ברצינות. כשהיא חזרה לאנגליה, בשנת 1721, היא רצתה לבצע את התהליך שוב על בתה. הרופא היסס. שנים שההליך בוצע על אלפי אנשים בריאים, שנים שהוא סייע למנוע מגפה קשה במקומות שונים בעולם, ובמערב היססו לנסות אותו בגלל שהוא היה זר, אוריינטלי, מנהג עממי של נשים מהמזרח. לא משהו מדעי ומערבי כמוהם. מייטלנד הסכים לבסוף לבצע את התהליך, והזמין שלושה רופאים לצפות בו. לאחד מהם היה ילד בן שש, היחיד שנשאר לאחר שכל ילדיו האחרים מתו מאבעבועות שחורות. לאחר שצפה, ביקש ממייטלנד לבצע את התהליך גם בבן שנשאר לו. לאחר מכן, קיבל מייטלנד אישורים לבצע את הניסויים באסירים וביתומים (העולם היה כל כך שונה אז!). כל הניסויים הצליחו.
הצלחת החיסונים תפסה לה שם באירופה. משפחות מלוכה החלו לחסן את הנסיכות והנסיכים הקטנים, כולל אמה של מארי אנטואנט, הקיסרית מריה תרזה מאוסטריה, ומלך צרפת לואי ה-14. מלך פרוסיה (עולם שונה) חיסן כך את כל חייליו. ברור שאחרי אימוץ כזה של השיטה, גם האוכלוסיה כולה תרצה להגן כך על עצמה. שיטת החיסון הזו הפכה לנפוצה באוכלוסיה האירופאית אחרי שליידי מונטגיו הביאה אותה, ובאותה תקופה גם הכומר קוטון מאת'ר הביא את השיטה לארצות הברית. עם שיעור תמותה של 2-3%, זה היה עדיף בהרבה על התמותה ההמונית וחסרת השליטה מהמחלה לפני התהליך.
הממסד הרפואי הבריטי המשיך להתנגד לשיטה. זה היה כל מה שלא אירופאי, מדעי, רציונלי. לא ידעו בדיוק איך זה עובד, זה לא היה מבוסס על עובדות ומחקר, וזה הגיע מנשים שנתפסו פרימיטיביות ואפילו טיפשות. גם ליידי מונטגיו בעצמה לא היתה מדענית או חוקרת, אלא אישה, אמא שדאגה לילדיה. עבור ליידי מונטגיו, שלא זכתה ללמוד לימודים גבוהים כמו הגברים שהתנגדו לשיטה, ההוכחה היחידה הנחוצה היתה ההוכחות בשטח.
הרופא הראשון שהחל לחקור את הנושא היה אדוארד ג'נר. הוא בעצמו עבר את ההליך כשהיה ילד בגלוסטר שבאנגליה. הוא שם לב שחולבות שהיו חשופות לפרות שחלו באבעבועות הבקר, מחלה פחות קטלנית מהאבעבועות השחורות, היו  חסינות בפני המחלה שקטלה את בני האדם. כשהגיעה אליו חולבת בשם שרה נלמס שחלתה באבעבועות הבקר, ניצל ג'נר את ההזדמנות. הוא לקח את ג'יימס פיפס, נער שהיה גם בריא וגם עני, וביצע בו את ההליך, הפעם מחדיר לשריטות ביד שלו דגימות מהמחלה של החולבת (כן, עולם ממש שונה). הניסוי, למזלו של פיפס הצעיר, הצליח, וג'נר המשיך לבצע ניסויים. בשנת 1798 פירסם את תוצאות מחקריו. זה היה אמור להיות בטוח יותר מהדבקה מכוונת באבעבועות השחורות והקטלניות. למרבה ההפתעה, גם ההליך של ג'נר לא זכה לתמיכה רחבה. בעולם שבו לא ידעו על חיידקים ונגיפים, לפעמים הדגימות התלכלכו באבעבועות שחורות והפכו לקטלניות יותר. היה צורך להשיג את הדגימות מג'נר בלבד כי זו היתה מחלה נפוצה פחות. העולם היה אז גם דתי מאד, והרעיון של שימוש במחלה של חיות, יצורים שהאל תופס כנחותים, לא התקבלה על ידי אנשי הדת. אבל לאט לאט החיסון של ג'נר תפס, ואז גם התקבלה המילה האנגלית vaccination, שנגזרת מהמילה הלטינית לפרה, vacca. בשנת 1840 נאסר בחוק השימוש בהליך הקודם,  ורק החיסון של ג'נר אושר. בשנת 1853 החיסון הזה הפך לחובה בבריטניה. ג'נר הקדיש את שארית חייו להפצת החיסון, וזכה לכבוד רב בעולם כולו.
היד עם אבעבועות הבקר של שרה נלמס, שממנה נלקחו הדגימות לחיסון ג'יימס פיפס

ג'נר נודע בעולם כמי שהמציא את החיסון הראשון. והוא אכן היה הראשון שהיה בעל תואר, ופירסם מחקרים מדעיים. הסינים והסבתות התורכיות לא היו מערביים, ולליידי מונטגיו שהיתה בריטית ואצילה, לא היתה גישה ללימודים גבוהים ולמדע. אבל הם הצילו אלפי ילדים, הרבה לפני ג'נר, הרבה לפני האחרים. ובסופו של דבר מי שהצליחה לרסן את המגפה ולחסן ילדים במערב לראשונה, היתה אמא שרצתה להציל את ילדיה בכל מחיר.



השקה של הרצאה חדשה ביולי! 


תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי לא לפספס פוסטים חדשים













HTML Comment Box is loading comments...

תגובות