17.3.19

מארי אנטואנט - השיימינג הגדול של המהפכה הצרפתית

הפוסט הזה בא לעשות צדק היסטורי. צדק עם נערה בת 15 שהוצאה מהבית, הגיעה למדינה זרה ונישאה לגבר שלא הכירה. אתם אולי מכירים אותה בשם מארי אנטואנט, מלכת צרפת בזמן המהפכה הצרפתית. או בזכות אחת השמועות הנפוצות, הידועות, והמרושעות בהיסטוריה.
"אם אין לחם שיאכלו עוגות".
לא צריך לשאול אם המשפט הזה מוכר. זה אחד המשפטים הידועים בעולם, הסמל של מארי אנטואנט כמלכה הצרפתיה תאבת הבצע, הנהנתנית, המנותקת מהעם.
אבל היא לא אמרה את זה. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו כתב את המשפט הזה בספר שכתב בשנת 1767, ופורסם בשנת 1782, שבע שנים לפני פרוץ המהפכה. הציטוט יוחס למלכה כלשהי, לא למארי אנטואנט, ועוד לפני פרסום הספר, זו היתה אמירה ידועה בצרפת.
כשהמשפט נכתב, מארי אנטואנט היתה בת 12, ובכלל לא קראו לה מארי אנטואנט.
היא נולדה כמריה יוספה יוהנה אנטוניה בשנת 1725, כנסיכת אוסטריה. היא היתה  הבת ה-15 של קיסרית אוסטריה רבת ההשפעה מריה תרזה. אנטוניה נחשבה לילדה מוכשרת, יפה, אהודה ומלאת חיים. אולי התכונות האלה היו בעוכריה, כיוון שאמה ראתה אותן וחשבה שהיא תהיה הבת המושלמת להשיא לנסיך צרפת, המבוגר ממנה בשנה. המשפחה הניחה שאנטוניה תקסים גם את הצרפתים ותחזק את הקשרים בין שתי המדינות, ובתקופה הזו, ככה חיתנו את בנות ובני האצולה. וכך מריה אנטוניה חצתה בגיל 15 את הגבול בין אוסטריה לצרפת. 
כשהגיעה לצד השני של הגבול, השילה מעצמה את כל הסממנים התרבותיים שהכירה, ולקחה על עצמה שם חדש, ומדינה חדשה. מאותו רגע היא הפכה לנסיכה צרפתיה, התנתקה ממשפחתה, ותיקשרה עם אמה רק במכתבים, כשזו מנסה לנווט את דרכה בארמון כך שתתאים לצרכים הפוליטיים. מארי אנטואנט הצעירה לא סבלה ממחסור בלחם; היא כן סבלה ממחסור באהבה. בעלה היה הפוך ממנה: הוא היה מרוחק, לא התייחס אליה, כמו שצריך או בכלל, והיחסים היו  מעורערים. הם לא הצליחו להביא יורש לעולם, בגלל בעיה פיזית שלו, והלחץ סביבם היה גדול. למרבה המזל, הבעיה בנישואים נפתרה כעבור מספר שנים, והם הביאו לעולם ארבעה ילדים. שניים מהם מתו בילדותם.
אם אין לחם שיאכלו עוגות? לא ממש. בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, האצולה נהנתה מחיי מותרות, וכך גם הכנסיה, בעוד שאר האוכלוסיה, 97%, סבלו מעול של מיסים ויוקר מחיה. האצולה הצרפתית היתה מורמת מעם, עם תלבושות מסובכות שמטרתן להפגין עושר ומעמד, טקסים אינסופיים שחדרו לכל תחומי החיים, וריחוק מהציבור.
היתה זו מארי אנטואנט הצעירה שהכניסה את הרוח של חמלה וקירבה לעם. כשזיקוקים בעת החתונה גרמו לשריפה עם נפגעים, היא הלכה וטיפלה בקורבנות באופן אישי, והעבירה כסף באופן קבוע למשפחות. כשנסעה בכרכרה שלה, היתה אוספת פצועים וילדים עניים ומסייעת להם. היא סירבה להשתתף במסעות ציד מלכותיים מסורתיים, כיוון שהם הרסו את חלקות האדמה של האיכרים. מצב העניים הרבים בצרפת הטריד אותה והעסיק אותה. היא היתה חביבה, שנונה, עממית ופשוטה. כל מה שהאצולה הצרפתית לא היתה.
והעם, העם ראה את זה ואהב אותה. העם הצרפתי ראה לראשונה נסיכה שכולה עדינות וחמלה, שרואה אותם כבני אדם, שהיא כמוהם ולא התנשאה מעליהם כמו בני האצולה האחרים. בשנת 1774, כשהיא בת 19 והוא בן 20, הוכתר בעלה למלך צרפת. כשהוכתרה למלכה בעקבות כך, תשואות הקהל נמשכו 15 דקות תמימות. כשהארמון ביקש להטיל על העם את המס המסורתי להכתרת מלך, שנקרא חגורת המלכה, מארי אנטואנט ביקשה לבטל את המס ואמרה בחוש הומור אופייני, "לא נהוג ללבוש חגורות בימינו". 


x
ההשפעה האופנתית שלה היתה חסרת תקדים. היא היתה מלכה סלבריטאית, הרבה לפני הפפראצי והאינסטגרם. כל הדברים האלה שאנחנו רואים היום, הכוכבות על השטיח האדום עם השמלות היוקרתיות שאפשר רק לחלום ללבוש, התחילו שם. לנסיכות של ימינו אין כלום עליה. יותר סביר שהן הפכו לכאלה, אחרי שהיא היתה כזאת. מעצבת האופנה שלה, רוז ברטין, היתה למעשה מעצבת האופנה הצרפתיה הראשונה, ויחד שתיהן המציאו את סגנון האופנה הגבוהה, ההוט קוטור.
גם השיער שלה הפך למודל חיקוי והערצה. יחד עם מעצב השיער שלה, לאונרד אוטי, הם פיתחו את הפוף, סגנון השיער הגבוה שלה, והמציאו אין ספור תסרוקות חדשניות ומיוחדות. זה לא היה רק הסידור של השיער עצמו; הם השתמשו בשיער כאמנות, הכניסו לתוכו מוטיבים המציינים את אירועי האקטואליה, חגים ומועדים, אירועים היסטוריים חשובים. כמו הבגדים, גם השיער היה עבור מארי אנטואנט מקום להבעה עצמית ואמנותית.

כן, היא חייה כל חייה בארמונות, והיא אהבה את חיי המותרות, ללא ספק. אבל זה לא כל מה שהיא היתה. 
מארי אנטואנט בתקופת השיא שלה, 1779

אז מתי הסיפור שלה השתנה? מתי המלכה הנערצת והאדיבה הפכה לסמל של רוע ונוקשות לב?
כבר כשפרצה המהפכה, בשנת 1789, התחילו השמועות. כל מה שהביא לה הערצה בעבר, הפך למקור להשמצות בידי אצילים שרצו בהצלחת המהפכה. אמרו שילדיה הם מגבר אחר, בגדיה ותכשיטיה הפכו למושא ללעג וביקורת על בזבזנות, וגם העלילו שביקשה תכשיט שהמלך לואי הארבעה עשר ביקש לפני מותו שיעצבו עבור פילגשו. ככל שהמהפכה התקדמה, כך השמועות אודותיה גברו. לא היה לה מה לעשות נגד זה. היא הפכה לסמל השחיתות והרוע המלוכני. מארי אנטואנט אמרה בשלב כשלהו, שהרכילות היא זו שתביא למותה. אי אפשר שלא להזכיר פה את דיאנה, נסיכת בריטניה שחיה ומתה מאתיים שנים אחריה במרדף הפפראצי.
בתוך הבלגן של המהפכנים שרצו להפיל את משפחת המלוכה, ניסתה מארי אנטואנט לקחת פיקוד מול בעלה המלך המבוהל, אבל העם השתמש בזה כדי לצייר את המלך כחלש ואותה כשתלטנית. המהפכנים פרצו לתוך ארמון ורסאי, והמשפחה נמלטה לארמון טווילרי שבפריז. לא היתה לה סמכות, אבל היא הצליחה לשכנע את בעלה לחתום על החוקה החדשה, שביטלה את מעמד המלוכה, רק כדי לפייס את העם. כשגם זה לא עבד, והחשש לחייהם גבר, היא הבינה שצריך לעשות מעשה. היא השתמשה בכל קשת הקשרים הדיפלומטיים שלה, ופנתה למלכים ממדינות שכנות, לקרובי משפחתה, כדי לארגן בריחה. כנסיכת אוסטריה לשעבר, היתה לה האפשרות לברוח לבדה, אך היא סירבה להימלט ללא בעלה וילדיה. ב-1791 היא הצליחה לארגן ניסיון בריחה משפחתי. הם הגיעו לגבול אוסטריה, שם עובד דואר חד עין זיהה אותם. הם נתפסו ונכלאו.
התקופה הזו היתה עקובה מדם. הגיליוטינה עבדה שעות נוספות מול כל מי שנחשב למתנגד, וההמון היה צמא לדם של מארי אנטואנט במיוחד, כמי שייצגה בעיניו את חוליי השלטון שבראשו עמד בעלה, המלך לואי ה-16. בינואר 1793 עמד לואי ה-16 למשפט, שבסופו הוצא להורג. מארי אנטואנט נשארה בכלא עם ילדיה. בנה בן ה-8, לואי שארל, הפך ליורש העצר מיד עם מות אביו. ביולי המהפכנים לקחו אותו מידי אמו, כדי לחנך אותו בעצמם. זמן קצר לאחר מכן, הופרדה מארי אנטואנט גם מבתה, והושמה בכלא צר וטחוב. למלכה שהמציאה את האופנה הגבוהה, היו עכשיו שמלה שחורה וישנה, גרביים עם חורים שהיא נאלצה לתקן מדי יום, ולא היו לה נעליים בכלל.
בניגוד לבעלה, שמשפטו התנהל לפי כל הכללים המקובלים, היא לא זכתה למשפט הוגן. כל השמועות שהופצו עליה במהלך השנים, הוצגו במהלך המשפט כעובדות. כל מי שהיתה - אהבת האופנה, אהבת החיים, וגם הכוחות והאומץ שלה - כולם הוצגו באופן שלילי. ברגע השיא של המשפט, הוכרח בנה להעיד כי נוצל מינית על ידה. היא הביעה את הזעזוע שלה מההאשמה, שנוגדת לטענתה כל מהות אימהית. לבסוף היא אמרה: "הייתי מלכה, ולקחתם את הכתר שלי; רעיה, והרגתם את בעלי; אמא, וגזלתם ממני את ילדיי; רק הדם שלי נשאר: קחו אותו, אבל אל תגרמו לי לסבול".
הוצאתה להורג בגיליוטינה, תחריט משנת 1794

כבר ביום גזר הדין, ב-16 באוקטובר 1793, היא נשלחה לגיליוטינה. בתה הוצאה להורג מעט אחר כך. בנה יורש העצר, הושאר במצודה בה נכלאה משפחתו, ומת לאחר כשנה כתוצאה מהזנחה. רק בתה הבכורה, מארי תרז, שוחררה לאחר שלוש שנים ונשלחה לגלות, שם חיה עד גיל 72. ואם היא לא אמרה אם אין לחם שיאכלו עוגות, מה היא כן אמרה?
"סליחה אדוני, זה לא היה בכוונה" - אלה היו מילותיה האחרונות, למוציא להורג, כשדרכה על רגלו בטעות.
אז איך היא היתה רוצה שנזכור אותה? בתלבושות, בתסרוקות, באופי החביב, בגילה הצעיר? מה היא באמת היתה אומרת, אם היתה חיה בתקופה שבה לא מוציאים להורג, שבה היא יכולה להתבטא, שבה יש הזדמנות שניה? אי אפשר לדעת. אבל אפשר לנסות לזכור אותה, ואת החשיבות שלה.
את ההשפעה שלה על התרבות והאופנה, את חוכמת הרחוב המלכותית שלה, את הקסם האישי ויכולת ההתמודדות שלה בגיל כל כך צעיר במקום זר לחלוטין. מאתיים שנה לפני הנסיכה דיאנה, לפני קייט ומייגן, נסיכה שנשלחה מבית ילדותה אל מקום חדש וזר. היא היתה נסיכה ומלכה טובת לב, משפיעה תרבותית, אישיות שובבה וקלילה,קורבן שיימינג, מנהיגה שלקראת הסוף גם קצת פישלה. ובעיקר, אישה יותר אמיתית, ויותר שלמה, מאיך שאנחנו זוכרים אותה היום.


תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים

ב-29/4 אני בבאר שבע, בהרצאה על ההיסטוריה של זכויות נשים. בואו בהמוניכם! לפרטים נוספים:
מזכות הצבעה עד MeToo - ההיסטוריה של זכויות נשים


תגיבו לי, תמיד אשמח לשמוע מכם.
השארת תגובות דרך הסמארטפון והמחשב בתיבה הזו (למטה אפשר להשאיר תגובות מהמחשב בלבד)

תגובה 1:

  1. עדי, תודה רבה. נהניתי לקרוא והשכלתי. אהבתי את העובדה שציינת שהיא הקדימה במאתיים שנה את דיאנה, קייט ומייגן. ממתין לפוסט הבא שלך.

    בנצי גורן

    השבמחק