הפוסט הנקרא ביותר של 2019
רוזה פארקס עלתה לאוטובוס ב-1 בדצמבר 1955 במונטגומרי, בירת אלבמה. היא ישבה במושבים האחוריים המיועדים לשחורים. כשהאוטובוס התמלא, עלו אליו אנשים לבנים שנותרו ללא מקום ישיבה. נהג האוטובוס ביקש ממנה ומשלושה גברים שחורים שהיו איתה לקום. הגברים עשו זאת. פארקס נשארה לשבת, ובכך נכנסה להיסטוריה כאישה השחורה הראשונה שסירבה לקום בפני לבנים. המקרה החריג יצר מהומות בציבור, והתחיל מחאה שהסתיימה בניצחון השחורים.
זה נכון, ולא נכון. האירוע אכן קרה, רוזה פארקס סירבה לקום בפני הלבנים. האירוע שלה גם היה אירוע הפתיחה של מחאה במונטגומרי, שהובילה שינוי בארצות הברית כולה.
קלודט קולווין היתה נערה בת 15 כשעלתה עם חבריה לאוטובוס במונטגומרי, אלבמה, ב-2 במרץ 1955. היא ישבה באזור האחורי המיועד לשחורים, אך האוטובוס התמלא עד מהרה. הנהג, רוברט וו. קליר, דרש ממנה לפנות את מקומה. יחד עם קולווין, קליר ביקש משלוש נשים נוספות לעבור מקום. שתיים מהן קמו. קולווין ישבה ליד אישה הרה, גברת המילטון, שנדרשה לקום גם היא, ואמרה לנהג שהיא שילמה עבור הכרטיס והיא לא מתכוונת לקום. כך גם קולווין. הנהג הזמין משטרה לשתיהן. השוטר הגיע, וביקש מאחד הגברים השחורים לקום עבור המילטון ההרה. קלודט המשיכה לעמוד בסירובה, הוצאה מהאוטובוס בכוח על ידי השוטר, ונעצרה.
הן הכירו אחת את השניה. שבועיים לפני שקולווין נעצרה, רוזה פארקס התקשרה להוריה והזמינה אותה להצטרף לקבוצת נוער שהיא הובילה. רוזה כינסה את בני ובנות הקהילה השחורה במונטגומרי, ודיברה איתם על האפליה בעירם. זו היתה התקופה של המאבק נגד אפליית השחורים. בדרום ארצות הברית שחורים למדו בבתי ספר נפרדים, שתו מברזיות נפרדות, ישבו במושבים נפרדים באוטובוסים. אי.די ניקסון, נשיא האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, ה-NAACP באלבמה, עבד ללא לאות כדי לנסות ולעורר שינוי חברתי. ואז באה נערה, שנעצרה מפני שביקשה לשבת באוטובוס באופן שווה. אבל היא היתה צעירה, לא יצוגית, שגם נכנסה להריון, אולי אפילו מגבר נשוי. וזה לא התאים לסיפור ולמטרה של הארגון למען שוויון זכויות השחורים.
בתשעת החודשים שבין קולווין לפארקס, היו גם מרי לואיז סמית', אורליה בראודר, ג'נט ריס וסוזי מקדונלד, אישה בת 70 שהלכה בעזרת מקל. כולן סירבו לקום בפני אדם לבן באוטובוס במונטגומרי, ונעצרו. אף אחת מהן לא התאימה לארגון.
והיתה גם איירין מורגן. אם צעירה, בת 27, שנסעה להחלים מניתוח בבית הוריה בשנת 1944. היא לקחה את ילדיה ועלתה על האוטובוס ממרילנד לוירג'יניה. גם היא הלכה לשבת מאחור, במקום השמור לשחורים. אך כשעלו נוסעים לבנים ללא מושב, היא סירבה לקום בפניהם. "לפעמים את זועמת כל כך, עד שאין לך זמן לפחד", אמרה אחר כך. היא בעטה בשוטר, ושילמה קנס של מאה דולר. אבל היא לא שתקה. היא ערערה לבית המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, לבדה, ללא ארגון מאחוריה. הערכאה הגבוהה ביותר. עורך הדין שלה היה ת'ורגוד מרשל, לימים השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון. והיא ניצחה. לבדה, אישה שחורה בשנות ה-40' בארצות הברית, בבית המשפט העליון, את מדינת וירג'יניה. בית המשפט קבע שההפרדה באוטובוסים בין מדינתיים אינה חוקתית. בין מדינתיים, כי רק שם בית המשפט הפדרלי, של ארצות הברית כולה, יכול לשפוט. לא בתוך המדינות עצמן. אולי מפני שהיתה לבדה, לא חלק מארגון כלשהו, המקרה לא זכה לתפוצה בציבור, והאכיפה היתה מועטה.
 |
| קלודט קולווין בגיל 13 |
גם פארקס עצמה לא היתה אישה מבוגרת שנקלעה לסיטואציה בלתי צפויה, כמו שמקובל לחשוב. היא נולדה ב-1913 בשם רוזה מק'קולי, במונטגומרי, 16 שנים לפני קולווין. נכדה של עבדים. אמה היתה מורה ואביה נגר. סבה היה זה שלימד אותה לא לפחד מהלבנים, ולהיות אמיצה מולם. היא היתה תלמידה מצטיינת, סיימה תיכון בתקופה שבה רק 7% מהשחורים הגיעו להישג הזה. כשילד לבן דחף אותה מהמדרכה, היא דחפה אותו בחזרה, ואמו איימה שהיא תביא למעצרה. כשילד לבן איים עליה עם לבנה, היא איימה עליו בחזרה. "העדפתי לעבור לינץ' מאשר שהם ידרסו אותי", היא אמרה שנים אחר כך.
בשנת 1932 היא נישאה לריימונד פארקס, ספר ופעיל פוליטי. הם חלקו את השאיפה לשינוי ולשוויון, ולפעילות פוליטית למען המטרה הזו. פארקס עבדה במגוון עבודות, כמו משק בית וכוח עזר בבית חולים.
בשנת 1942, פארקס הכירה את אי.די ניקסון, פעיל פוליטי שהגדיל את הרשומים השחורים להצבעה באופן משמעותי, ובא לרשום גם את הזוג פארקס. זה היה אחד המאבקים המשמעותיים של השחורים בתקופת ההפרדה, כיוון שמבחינה חוקית הם יכלו להצביע, אך בארצות הברית לא מקבלים פתק אוטומטית לדואר, צריך ללכת להירשם, ושורה של תקנות וחוקים בשם חוקי ג'ים קרואו מנעו מהם את ההרשמה להצבעה בפועל.
ניקסון התיידד עם הזוג פארקס הנחוש. רוזה ביקשה להצטרף לארגון, והוא הטיל עליה להיות מזכירה, כי לטענתו "נשים לא צריכות להיות בשום מקום חוץ מהמטבח". היא היתה האישה היחידה בארגון, עוד הרבה לפני תקרית האוטובוס. ב-1944, היא קיבלה עבודה בבסיס חיל האוויר מקסוול, אצל זוג לבן, במשק בית ובתפירה. בבסיס לא הונהגה הפרדה גזעית, כיוון שזה היה שטח פדרלי. היא והזוג הלבן הפכו עד מהרה לחברים, והם עזרו לה ללכת ללמוד במוסד לחינוך לשוויון זכויות. למרות שהחוקים בארצות הברית מנעו מהשחורים הצבעה בפועל, היא גם הצליחה להירשם להצבעה בבחירות אחרי שלושה ניסיונות. היא היתה שותפה לאחד הקמפיינים המשמעותיים ביותר למען אישה שחורה שנאנסה. בנובמבר 1955, ארבעה ימים לפני שסירבה לקום בפני לבנים באוטובוס, היא השתתפה בעצרת למען נער שחור שנרצח על ידי לבנים. אבל אף אחד מהקמפיינים לא הביא לשינוי, וכך הצטברו אצלה הכעס והתסכול.
ובדצמבר 1955, הגיע האירוע שבו הצליחה להביא לשינוי ממשי. איש לא אמר לה לעשות את זה. כמו הנשים שלפניה, כפי שהיתה כל חייה, גם היא באותו רגע החליטה לא להתכופף בפני האפליה והדיכוי. היא התקשרה לניקסון מהמעצר, כדי שישחרר אותה בערבות. ניקסון, אותו אחד שנתן לפרקס להיות מזכירת הארגון, סוף כל סוף קיבל את המועמדת המתאימה שלו. היא היתה מבוגרת מספיק, מיושבת, נשואה, מעוררת אמפתיה. דמות מושלמת שהציבור יוכל להזדהות איתה.
הוא פנה גם למרטין לותר קינג, אז בן 26, כומר חדש באזור, כדי שינהיג את המאבק, והוא אכן נבחר.
האגודה לקחה את האירוע הזה, וניצלה אותו כדי לפתוח בחרם של התושבים השחורים על האוטובוסים. זה היה נזק ממשי לחברת האוטובוסים, כי 75% מהנוסעים בהם היו שחורים. האגודה דאגה להסעות מצד שחורים בעלי רכבים, נהגי מונית שחורים גבו מחיר של נסיעה באוטובוס, ולרוב הם פשוט הלכו ברגל. החרם נמשך יותר משנה, מה-5 בדצמבר 1955 עד ה-20 בדצמבר 1956. המדיניות אז היתה "נפרדים אבל שווים" - הגזעים יהיו מופרדים, אך יקבלו שירותים שווים. על אף שמדיניות זו הוכרזה כלא חוקתית כבר ב-1954, בפועל היא המשיכה.
הם לא ביקשו לבטל את חוקי ההפרדה. הם ביקשו לשכור נהגים שחורים, ומדיניות שבה מי שנכנס ראשון לאוטובוס מקבל מקום, כשהלבנים ממלאים את המקומות הקדמיים, והשחורים את האחוריים. ועיריית מונטגומרי לא נכנעה.
כחודשיים לאחר תחילת החרם, החלו הפעילים לחשוב על צעדים נוספים. הם רצו לתבוע בבית המשפט, על אי החוקיות של ההפרדה. הם נזכרו בקלודט קולווין, ובשאר הנשים שבאו אחריה, ולפני רוזה פארקס. עכשיו הם היו צריכים אותן. שני עורכי דין עבדו על התביעה - פרד גריי, עורך דין שחור, וקליפורד דאר, עורך דין לבן. דאר חשש לתבוע בשם פארקס, כי הניח שהתביעה תישאר בתוך אלבמה, והם רצו לפנות לבית המשפט הפדרלי ולהביא לשינוי בכל ארצות הברית. וכך, גריי ניגש לחמש הנשים שלא הסכימו לקום באוטובוס. יחד, הם יצאו לתביעה פדרלית. ריס פרשה, בשל איומים מהקהילה הלבנה. שאר הנשים המשיכו בתביעה. התיק נקרא בראודר נגד גייל - בראודר היתה אחת התובעות, גייל היה ראש עיריית מונטגומרי.
ביוני 1956, בית המשפט המחוזי קבע כי "אכיפת ההפרדה של נוסעים שחורים ולבנים באוטובוסים הפועלים בעיר מונטגומרי מפרה את חוקת וחוקי ארצות הברית".
ב-13 בנובמבר 1956, בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר את פסק הדין, והורה למונטגומרי ולאלבמה להפסיק את ההפרדה באוטובוסים. חודש לאחר מכן, בית המשפט העליון דחה את בקשת אלבמה לשימוע חוזר. וב-20 בדצמבר, גייל קיבל הודעה רשמית. סוף החרם, סוף ההפרדה.
 |
| רוזה פארקס מקבלת את המדליה הנשיאותית מביל קלינטון, 1996 |
בשנת 1996, רוזה פארקס קיבלה את המדליה הנשיאותית מידי ביל קלינטון. היא הלכה לעולמה בשנת 2005. בשנת 2001, שש שנים לפני מותה, קיבלה אותה גם איירין מורגן. קלודט קולווין עבדה כאחות עד פרישתה בשנת 2004, והיא חיה כיום בניו יורק. במהלך השנים, היא ומשפחתה ניסו להשיג הכרה לפועלה, בהצלחה מועטה.
בשנת 2016, המוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקנית קיבל פניה מצד משפחתה של קולווין, להכליל אותה במוזיאון, לצד רוזה פארקס. הבקשה לא נענתה.
גלוריה לאסטר, אחותה, אמרה:
"כל מה שאנחנו רוצים הוא האמת, למה ההיסטוריה לא מספרת את זה כמו שצריך? אם לא קלודט קולווין, אורליה בראודר, סוזי מק'דונלד ומרי לואיז סמית', אולי לא היו ת'ורגוד מרשל, מרטין לות'ר קינג ורוזה פארקס".
זה סיפור על יחסי כוחות, בין שחורים ולבנים, אך גם בין נשים לגברים, בין בעלי תפקידים לפשוטי העם, בתוך קהילה שנלחמת על שוויון. על הדרך שבה סיפורים נכנסים להיסטוריה, על שינוי חברתי שלא יכול לבוא כנראה ללא דחיפה, חשיבה, ולא מעט יחסי ציבור. ובעיקר, זה סיפור על אומץ לב, של נשים שלא היה להן כלום, ועדיין ידעו לעמוד על שלהן ולשלם את המחירים. על שוויון ועל חופש, שבשבילם, כך נראה, בני אדם יהיו מוכנים לעשות הכל.
השקה של הרצאה חדשה ביולי!
תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים
תגיבו לי, תמיד אשמח לשמוע מכם
