28.6.19

הצד הנכון של ההיסטוריה - וירג'יניה וקליפורד דאר

לפעמים, ההיסטוריה מספקת לנו הזדמנויות לבחור באיזה צד אנחנו רוצים להיות. וההזדמנות הזאת תמיד תהיה למי שיכול לבחור, למי שיש לו אופציה קלה יותר. למי שיש לו מה להפסיד, שהיה יכול גם להיות בצד אחר. ועדיין, בכל הזדמנות כזו, יש כאלה שבוחרים בצד הקשה יותר באותו רגע, אבל הנכון יותר של ההיסטוריה.

כאלה היו הזוג וירג'יניה וקליפורד דאר.

קליפורד נולד ב-1899 במונטגומרי, בירת אלבמה שבדרום ארצות הברית. שני סביו לחמו לצד הדרום, התומך בעבדות, בזמן מלחמת האזרחים, ולאחד מהם גם היו עבדים. הוא למד בבית ספר פרטי, וסיים תואר במשפטים בהצטיינות. 
וירג'יניה נולדה גם היא באלבמה, בשנת 1903, בשם וירג'יניה פוסטר. סב אחד שלה היה בעל עבדים, והשני חבר בארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן.  בהתחלה היא בכלל תמכה בהפרדה, כמו כל אלה שהיו בשכבה החברתית שלה. כשהגיעה לקולג', היתה מדיניות של אכילה משותפת לשחורים ולבנים בחדר האוכל. בהתחלה היא בעצמה התנגדה לכך. אבל לאט לאט, היא החלה להתוודע לאפשרות הזאת, לבנים ושחורים חיים יחד. לבסוף, היא עזבה את הקולג' מסיבות כלכליות. 
הם נפגשו בכנסיה, ונישאו בשנת 1926. נולדו להם חמישה ילדים, ויחד הם הקימו משפחה של המעמד הבינוני-גבוה הלבן בארצות הברית. קליפורד, שהיה עורך דין עם שאיפות להתפתח בתחום דיני התאגידים, ציפה מוירג'יניה להיות רעיה ועקרת בית, כפי שהיה מקובל אז. זה לא קרה. וירג'יניה הצעירה אמנם קיבלה על עצמה את תפקיד עקרת הבית, כמצופה ממנה, כפי שבודאי ציפתה מעצמה. אבל מצבם של בני מעמד הפועלים המשיך להטריד אותה, ויחד עם קליפורד הם העניקו לפעילי זכויות אזרח עזרה מורלית, כלכלית ומשפטית. כבר ב-1927, קליפורד הפך לשותף במשרד עורכי דין. 

התקופה היא שנות ה-30 בארצות הברית, ולזוג הזה יש את כל התנאים להצליח ולחיות חיים מאושרים. אבל המדינה שלהם, ואזרחים אחרים בתוכה, לא באותו מצב: משבר כלכלי תקף את ארצות הברית והביא לעוני ופערים כלכליים. במדינות הדרום, היתה נהוגה הפרדה בין שחורים ללבנים, ומדיניות של גזענות ואפליה כלפי השחורים. בשנות ה-50, כשהם בשיא הקריירה, החלה רדיפת הקומוניסטים ואלה שנחשדו בקומוניזם בארצות הברית, יחד עם המלחמה הקרה. 


Clifford.Durr.I.jpgVirginia Foster Durr.jpg
המשבר הכלכלי פרץ בשנת 1929, כשהם עדיין משפחה צעירה. כתוצאה מהמשבר, החליטו השותפים במשרד של קליף לפטר עובדים מהצוות הזוטר. קליף הציע, שבמקום הפיטורים, העובדים הבכירים יותר, כולל הוא בעצמו, יקצצו בשכר שלהם. ההצעה לא התקבלה. אחותה של וירג'יניה נישאה להוגו בלאק, אז סנטור ולימים שופט בבית המשפט העליון. ב-1933, בלאק הציע לקליף לבוא לעבוד בסוכנות ממשלתית שתפקידה לחלק מחדש את הכספים של בנקים וקרנות. הוא התפטר ב-1941, כשראה שמנהלי הסוכנות איפשרו לקבלנים בתחום הביטחון להגדיל את המונופול שלהם, על מנת לגזור מכך רווחים לעצמם. הזוג הפך לתומך במדיניות הניו דיל של הנשיא רוזוולט, לפתרון המשבר הכלכלי. הנשיא מינה אותו לועדה רגישה מבחינה פוליטית, לטפל בגופי שידור עם כוח עולה, שרבים מהם התנגדו לניו דיל. הם בדקו שהרשתות עומדות בכללים של שירות ציבורי בתחומי תרבות מקומית, חינוך ונושאים ציבוריים.
וירג'יניה באותו הזמן הצטרפה לארגון של נשים. ב-1938, היא כבר היתה אחת המייסדים של ארגון משותף ללבנים ולשחורים, שדאג לשיפור תנאי החיים ומאבק בהפרדה שהיתה נהוגה בדרום. הארגון הוקם בין השאר כמענה לטענתו של הנשיא רוזוולט, שהדרום הוא הבעיה הכלכלית העיקרית של המדינה. ב-1941, כשהיא בת 38, וירג'יניה הפכה לסגנית הנשיא של הארגון, ופעלה יחד עם הגברת הראשונה אלינור רוזוולט כדי לבטל את המס על רישום להצבעה בבחירות. המס הזה מנע מעניים להצביע, שחורים כמו לבנים. ב-1965, החוק הזה עבר. וירג'יניה הגדירה את התקופה הזו כאחת המאושרות בחייה. ב-1948, היא רצה לסנאט, עם הטיקט של שוויון כלכלי, אך לא נבחרה. 
כחלק מפעילותם, החלו לחשוד בהם בקומוניזם, בתקופה שבה פעילים קומוניסטים נרדפו. ב-1948, המשטר של הנשיא טרומן החל לדרוש שבועת אמונים, במטרה ללכוד קומוניסטים. קליפורד התנגד לכך, והתפטר. הפעילות של קליפורד, יחד עם הפעילות של וירג'יניה למען שוויון לשחורים, והחברות שלה עם אישה חברת המפלגה הקומוניסטית בשם ג'סיקה מיטפורד, הביאו את ה-FBI לעקוב אחריהם כבר משנת 1942. ב-1949 קליף הצטרף לגילדת עורכי הדין, ובהמשך  גם התמנה לנשיא שלה, וה-FBI הפך לאפילו יותר חשדן כלפי הזוג. וירג'יניה גם נלקחה לחקירה פעם אחת, ושוחררה. 
בשלב הזה, קליף החליט לפתוח משרד עצמאי. הוא היה אחד מעורכי הדין הבודדים שהסכימו לייצג עובדים ממשלתיים שפוטרו בשל שבועת האמונים, ולא גבה מהם כסף. הוא לא בחן אותם - ייצג כל אחד עם דעותיו, אלה שבאמת היו במפלגה הקומוניסטית ואלה שהואשמו לשווא. בהמשך הם עברו לקולורדו, כי הם הבינו שייצוג הנאשמים באי נאמנות לא יוכל לפרנס אותם. הוא החל לעבוד באיגוד החקלאים הלאומי, אבל הפעילות של שניהם וההסתבכות הפוליטית הביאה אותו לאבד גם את העבודה הזו. 
אז הם החליטו לחזור למונטגומרי, אלבמה. הם קיוו למצוא שם מקום מודרני עם יותר אפשרויות עבורם. אבל גם שם, הם המשיכו להירדף על ידי הרשויות, וקליף גם עמד למשפט. הוא הצליח לצאת מזה, אבל הלקוחות הלבנים שלו עזבו אותו ובריאותו הידרדרה. במקום לסגת ולשנות את דעותיו, הוא החליט לעזור לתושבי מונטגומרי השחורים שזכויות האדם שלהם נפגעו, והחל לעבוד יחד עם עורך דין שחור בשם פרד גריי. 
מטבע הדברים, הם הכירו את אי.די ניקסון, שהיה אז ראש הארגון לזכויות האנשים הצבעוניים (מילה שהם בחרו במקום שחורים, כדי לעורר פחות אנטגוניזם). ניקסון הכיר להם אישה שעבדה איתו בארגון, תופרת שחורה. וירג'יניה לקחה אליה בגדים שלה ושל בנותיה לתיקון, והן היו יושבות, מדברות, ווירג'יניה הרבה פעמים נשארה לעזור לה. היא המליצה על חברתה ללימודים, והשיגה לה מלגה מלאה, וכך התופרת התוודעה לראשונה לאפשרות של שוויון בין שחורים ללבנים. 
קראו לה רוזה פארקס. 
ב-1 בדצמבר 1955, רוזה פארקס נעצרה, כשסירבה לקום בפני אדם לבן באוטובוס. מזה זמן מה, קליפורד תכנן תביעות בבית המשפט נגד ההפרדה, אך ניקסון, ראש הארגון, לא מצא את הדמות המתאימה להוביל את המאבק הזה. 
ניקסון היה הראשון שפארקס התקשרה אליו מהמעצר. המשטרה לא הסכימה להגיד לו, גבר שחור ונשיא הארגון למען שוויון זכויות, מה עילת המעצר. אז הוא התקשר לקליף דאר. קליף ווירג'יניה הלכו עם ניקסון לבית המעצר, כדי שיוכל לשחרר אותה. שלושתם מיד הלכו לבית של פארקס, לדון איתה בהמשך המאבק. 
רוזה פארקס ווירג'יניה פוסטר דאר
דאר ייצג את פארקס במשפט המקומי. בזמן החרם על האוטובוסים שהחל כחלק מהמאבק, וירג'יניה פתחה את ביתם לפעילים ולעיתונאים, והשתמשה בקשריה עם השלטון. בעיני הקהילה שלהם הם לא היו גיבורים, הם היו בוגדים. קליף  שיתף פעולה עם פרד גריי, עורך הדין השחור, ושניהם יחד תבעו את עיריית מונטגומרי בבית המשפט העליון של ארצות הברית, כדי לאלץ אותם לבטל את ההפרדה. הם זכו. 
וכך קליפורד דאר, עורך הדין הלבן, בעל כל האמצעים והאפשרויות, שהגיע עד לבית הלבן ולעמדות בכירות, תמיד בחר בצדק, ושילם מחירים. ווירג'יניה דאר, נערה ממשפחה טובה, שהתחתנה טוב, שכל עתידה היה פרוש לפניה כאשת עורך דין מצליח ואם למופת, היתה פעילה חברתית, נלחמה למען שוויון לאחרים, ורצה לסנאט. הם בחרו שוב ושוב לעשות, לא לעמוד מנגד, להשפיע. לתמוך במי שזה לא מובן  מאליו שהחזקים יתמכו בו. והם שינו את ההיסטוריה. אחרי כל המחירים ששילמו, הם זכו לכבוד, להכרה ולהוקרה. אבל יותר מזה - לידיעה שמיליוני אנשים זכו לחירות בזכותם. חירות שלהם תמיד היתה, והם הצליחו להבטיח אותה גם עבור אחרים. 


השקה של הרצאה חדשה ביולי! 




תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים



6.6.19

שתי הרצאות פתוחות ביוני!
פרטים נוספים בלחיצה על התמונות


 זכויות נשים בתל אביב                     זכויות נשים ברמת השרון