23.7.19

יום הולדת שנה לבלוג!

ביולי 2018 פתחתי את הבלוג היסטוריה זה החיים. מתוך אהבה להיסטוריה, ולדרך שבה היא עוזרת לי להבין את המציאות של היום. זה גם מה שאני מנסה לתת פה - הסתכלות אחרת, חדשה, מעניינת, מלמדת, על המציאות שלנו. למידה והשראה מאנשים שלא ידענו שהיו קיימים, או שלא ידענו מה בדיוק הם עשו. כל פוסט הוא בשבילי עולם שלם שנחשף בפניי, ואני חושפת בפניכם. 

במהלך השנה הזו, היסטוריה זה החיים גדל והתפתח. יש גם דף פייסבוק שמתעדכן לעתים קרובות, עם פוסטים קצרים יותר שמתכתבים עם מה שנעשה בבלוג. אני מעבירה הרצאות ברחבי הארץ, ואשמח לבוא גם אליכם. פרטים בסוף הפוסט. 

לכבוד יום ההולדת, החודש אני אחזור לפוסטים הכי פופולריים של השנה הראשונה של הבלוג. כולם נכתבו בהשקעה ובאהבה, וזה זמן מצוין לחגוג אותם:



במקום השלישי

וכך זה מתחיל:

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השניה. חיילי בעלות הברית, אמריקאים, בריטים, רוסים, קנדים, נכנסו לאירופה הכבושה. הם הגיעו למחנות הריכוז, ונדהמו ממה שהם ראו שם. את מה שאנחנו מכירים היום מסיפורים, עדויות ותמונות, הם ראו בפעם הראשונה. לבושים במדים ונושאי נשק, הם פגשו פנים מול פנים את האנשים שבמחנות, את החולי, המוות, הרעב. הם היו המשחררים שלהם, האנשים הטובים הראשונים שהניצולים ראו, אחרי שנים של רצח עם. ומאותו רגע, העולם כבר לא נשאר להיות כפי שהיה.





וכך זה מתחיל:
הפוסט הזה בא לעשות צדק היסטורי. צדק עם נערה בת 15 שהוצאה מהבית, הגיעה למדינה זרה ונישאה לגבר שלא הכירה. אתם אולי מכירים אותה בשם מארי אנטואנט, מלכת צרפת בזמן המהפכה הצרפתית. או בזכות אחת השמועות הנפוצות, הידועות, והמרושעות בהיסטוריה.
"אם אין לחם שיאכלו עוגות".
לא צריך לשאול אם המשפט הזה מוכר. זה אחד המשפטים הידועים בעולם, הסמל של מארי אנטואנט כמלכה הצרפתיה תאבת הבצע, הנהנתנית, המנותקת מהעם.
אבל היא לא אמרה את זה. 



וכך זה מתחיל:
רוזה פארקס עלתה לאוטובוס ב-1 בדצמבר 1955 במונטגומרי, בירת אלבמה. היא ישבה במושבים האחוריים המיועדים לשחורים. כשהאוטובוס התמלא, עלו אליו אנשים לבנים שנותרו ללא מקום ישיבה. נהג האוטובוס ביקש ממנה ומשלושה גברים שחורים שהיו איתה לקום. הגברים עשו זאת. פארקס נשארה לשבת, ובכך נכנסה להיסטוריה כאישה השחורה הראשונה שסירבה לקום בפני לבנים. המקרה החריג יצר מהומות בציבור, והתחיל מחאה שהסתיימה בניצחון השחורים.
 זה נכון, ולא נכון. האירוע אכן קרה, רוזה פארקס סירבה לקום בפני הלבנים. האירוע שלה גם היה אירוע הפתיחה של מחאה במונטגומרי, שהובילה שינוי בארצות הברית כולה.
אבל היא לא היתה הראשונה.


File:RosaParks-BillClinton.jpg


ציון לשבח
הפוסט השני שפרסמתי בבלוג, כשהוא עוד היה בסלונה. הוא התחיל לצבור לייקים וצפיות, ועד היום נשים אומרות לי שהוא היווה עבורן השראה. אז הוא לא יכול לעמוד מול הפוסטים האלה, אבל בלי ספק אחד הפוסטים המצליחים ביותר שלי:

האישה שאף פעם לא התייאשה - סוזן ב. אנתוני

וכך זה מתחיל:
איך אפשר להילחם יותר מחמישים שנה על משהו שמגיע לך ולא לקבל אותו? איך אפשר למות בשיבה טובה אחרי שנאבקת חיים שלמים עבור זכות בסיסית שמגיעה לך, בלי לקבל אותה? מאבק לשוויון זכויות דורש הרבה נחישות, יכולת עמידה בקשיים וכוח רצון. צריך לצפות שהמאבק יקח זמן וידרוש אורך רוח. אבל מה עושים כשהמאבק לוקח שנים, עשרות שנים, יותר מתקופת החיים של הנאבקים?

זה היה הסיפור של סוזן ב. אנתוני, אחת מהפנים הבולטות של המאבק למען זכות הצבעה לנשים בארצות הברית.


Portrait_of_Susan_B._Anthony_on_her_50th_birthday

ההרצאות שאני מציעה, לארגונים, חברות, חוגי בית, וכל מי שרוצה: 

1. היה או לא היה - אמת ושקר בהיסטוריה 

2. מזכות הצבעה עד MeToo - ההיסטוריה של זכויות נשים

אפשר לפנות דרך האתר, הפייסבוק או המייל: adishimron@gmail.com


אפשר וכדאי לעקוב אחרי דף הפייסבוק

החל מהחודש הבא, עוד הרבה פוסטים חדשים שמאירים פינות לא מוכרות, מספרים את האמת מאחורי סיפורים מוכרים, ויכולים ללמד אותנו המון. 

יום הולדת שמח!

עדי

File:Red Skelton and John Garfield at FDR Birthday Ball 1944.jpg



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה