27.8.19

לדעת לחיות - שיעור מקורה קורלינה

ן
אין הרבה מה להגיד על קורה קורלינה. ואפשר להגיד עליה הכל. ילדה שנולדה בסוף המאה ה-19 בכפר ברזילאי נידח על גדות הנהר, והיא אות ומופת לכל דור ה-Y, דור ה-Z, העולם החדש והטכנולוגי. בעולם שבו אחוז הפרילנסרים והעצמאים עולה בהתמדה, ואנשים מחליפים מספר עבודות במהלך החיים, קורה קורלינה היתה שם, והרבה לפני. 
היא פרסמה את ספר השירים הראשון שלה בגיל 75. 
"לדעת לחיות
אני לא יודעת… אם החיים קצרים
או ארוכים מדי בשבילנו. 
אבל אני יודעת שלשום דבר שאנחנו עוברים
אין הגיון, אם אנחנו לא נוגעים בליבם של אנשים. 
רוב הזמן זה מספיק להיות:
הכתף המקבלת
זרוע עוטפת
מילה מנחמת 
שתיקה מכבדת
שמחה מדבקת
ן
מבט מלטף
דמעות זורמות
איחול מספק
אהבה מעודדת."

כך מתחיל אחד השירים שלה. והוא מסמל בתוכו את כל מה שקורה קורלינה היתה. 


היא ידעה לחיות, והיא גם ידעה לעשות את זה בפשטות. לגדול, להתפתח ולהצליח מעבר לדמיון בגיל שבו רוב האנשים כבר מזמן בפנסיה, ולהמשיך לגור בבית הכפר, על גדות הנהר, ולעבוד את האדמה. בתוך עולם של מהפכה תעשייתית, התפתחות טכנולוגית, שתי מלחמות עולם, קורה קורלינה פשוט ידעה לחיות. 
היא נולדה בשם אנה לינס דוס גימראס פיישוטו ב-20 באוגוסט 1889 בעיירה גויאס וליו, אז בירת מדינת גויאס שבברזיל, בבית ישן על גדות נהר ורמליו - הנהר האדום. בגיל 14 או 15, היא פרסמה שירים פרי עטה בעיתון, וגם למדה כתיבה. אך בתחילת שנות ה-20 שלה, היא פגשה גבר בשם קנטידיו טולנטינו ג'י פיגאירדו ברטאס, עורך דין ומפקד במשטרה. וכשפוגשים גבר עם שם כזה, לא מוותרים בקלות. קנטידיו היה נשוי, והגירושים היו אז לא חוקיים, ולכן, למרות שלא חי עם אשתו, השניים לא יכלו להינשא. בשנת 1911, כשהיא בת 22, הרתה אנה תאומים. המצב לא אפשר להם להישאר בכפר הולדתם, והם עזבו יחד לסאו פאולו. אנה נטשה את הכתיבה, הלכה לעבוד במאפיה והתמחתה בעוגות. יחד הם גידלו שישה ילדים. בשנת 1925 אשתו של קנטידיו הלכה לעולמה, והם סוף כל סוף נישאו. אנה המשיכה לכתוב בסתר. 

קורה קורלינה
ן
האושר המשפחתי נמשך עד 1934, כשקנטידיו הלך לעולמו. מחיי משפחה בעיר הגדולה, אנה היתה לאלמנה בת 45, אמא לשישה ילדים, אופה במקצועה. כדי לפרנס את המשפחה, היא עבדה בכל מה שיכלה - מכירת ספרים, חקלאות. לגמרי לבדה היא המשיכה לקיים את המשפחה ולגדל את הילדים. כשהיתה תלמידה, היא התקשתה בלימודי הדקדוק בבית הספר. אולי זה מה שגרם לה לחוסר ביטחון. אך לאחר שהפכה לאם, ועזרה לילדיה בשיעורי הבית, היא למדה דרכם את חוקי הכתיבה.

וכשהם גדלו, הגיע הזמן שלה. במרץ 1956, כשהיא בת 66, היא עזבה את העיר, והחליטה לחזור לכפר ילדותה; אותו מקום אהוב על גדות הנהר האדום, שעזבה בעקבות האהבה. 
"אתם רוצים משהו? תגרמו לזה לקרות. כי הדבר היחיד שנופל מהשמיים זה הגשם."
בשנת 1965, כשהיא בת 75, היא פעלה כך - והוציאה את ספר השירים הראשון שלה: "שירים על בקוס דה גויאס וסיפורים נוספים."  היא כתבה על מצבה בתור אישה, על החיים במדינת גויאס, על העוני בצפון מזרח ברזיל ועל התעלומה של הטקסים האפרו ברזילאיים.
היא כתבה על הדברים הכי פחות חשובים, שהיא הבינה שהם בעצם הכי חשובים. הספר הצליח מיד, ואחריו היא הוציאה עוד שני ספרים. 
כבר בגיל 14, חשבה על השם קורה קורלינה כשם עט. אנה היתה ילדה כעורה דלילת שיער, הכבשה השחורה של הבית. קורה קורלינה היא לב אדום - אישה חזקה, שם שהוא מחווה לנהר האדום שלידו גדלה אנה. 
"עצמתי עיניים וביקשתי משאלה מהרוח: קחי איתך את כל מה שלא הכרחי יותר. אני עייפה מלסחוב מטען כבד. מכאן והלאה אקח רק מה שנכנס לכיס וללב."
כמעט כל הספרים שלה יצאו ביותר מעשר מהדורות, והם ממשיכים להיות מודפסים עד היום. בשנת 1983, אוניברסיטת גויאס, המקום שתמיד היה ביתה ומולדתה, העניקה לה תואר דוקטור של כבוד. היא הגדירה את הרגע הזה כחשוב ביותר בחייה. בשנת 1984, איגוד הכותבים הברזילאים העניק לה את התואר "האישיות הספרותית של השנה". ביתה הפך למוזיאון. בסאו פאולו, יש על שמה ספריה. ויש גם בית קפה, וגן ילדים, וברזיל גדולה - בטח יש עוד הרבה. 

אחד המשוררים החשובים בברזיל ובאמריקה הלטינית בכלל, קרלוס דרמונד דה אנדרדה, אמר: "אני מעריץ את קורה קורלינה… השורות שלה הן כמו מים זורמים, לליריקה שלה יש את הכוח והעידון של העולם הטבעי".

"אני האישה שהזמן לימד אותה המון. לימד לאהוב את החיים ולא לסגת בקרב, להתחיל מחדש אחרי התבוסה, לוותר על המילים ועל המחשבות השליליות. להאמין בערכים ההומנים ולהיות אופטימית."
גם כשהחלה להתפרסם, עדיין המשיכה לחיות בבית שקירותיו מוחזקים על ידי מקלות, והכינה ממתקים למחייתה. היא היתה עקשנית ובעלת רצון חזק, וגם בזקנתה המשיכה לעבוד בגינה ולקטוף פפאיות. היא המשיכה לאפות, ועסקה בחקלאות. וגם השירים שלה נשארו פשוטים כמוה. והאנשים שהכירו אותה, הכירו את האישה המבוגרת שחיה בבית הישן שעל גדות הנהר, ואפשר היה לראות אותה בחוץ, עובדת את האדמה. 



הבית על גדות הנהר, כיום מוזיאון
אנטולינדה באיה בורג'ס היא אשת עסקים, שהיתה לצידה ברגעיה האחרונים. "עבורי", היא אמרה, "קורה היתה אדם חזק, חסר פחד ואמיץ. בתקופה שבה נשים לא יכלו לצעוד בתהלוכות בגויאס, קורה היתה אמיצה מספיק לנסוע עם הגבר הנשוי שלה. כשהיא חזרה, החזרה שלה היתה גם היא בלתי צפויה, כי הדימוי שלנו עליה היה של אישה שברחה כדי להתחתן". 
כשהיא בת יותר מ-90, התראיינה ואמרה שהיא מאושרת. באפריל 1985, כשהיא בת 95, הלכה גם היא לעולמה. אופה וחקלאית, בבית הישן, בגויאס הפשוטה, עם תהילת עולם והמוני מעריצים. 
וכך השיר שלה, "לדעת לחיות", מסתיים:
"וזה לא משהו מעולם אחר,
זה מה שנותן משמעות לחיים,
וגורם לכך שהם
לא יהיו קצרים מדי,
ולא ארוכים מדי,
אבל שיהיו עוצמתיים,
אמיתיים, טהורים... כל עוד הם נמשכים."


תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים


1.8.19

הרצאה בהרצליה



הצטרפו לרשימת התפוצה - עדכונים על פוסטים והרצאות!


תגובות