מאוהב לאויב - הסיפור של הפלסטיק

סטן גוסטף תולין היה מהנדס שבדי, אלמן, נשוי בשנית, ואב לארבעה בנים - שניים מכל אישה. הוא עבד כמנהל מכירות בחברה לייצור אריזות בשם צלופלאסט, וחי בעיר הנמל נורשפינג, 150 ק"מ מזרחית לשטוקהולם. הוא עבד במפעל עד פרישתו בשנת 1979, אז עבר עם אשתו השניה, זמרת מועדונים בריטית בשם מורין ביני, לאנגליה. הוא הלך לעולמו בשנת 2006, בגיל 92 המופלג, בעיר סטראוד שבמחוז גלוסטר. 
ומתישהו באמצע, הוא המציא את שקית הניילון. 
סטן גוסטף התמחה בעיצוב אריזות. היה קם בבוקר, וחושב על דרכים לארוז, להעביר ולהחזיק מוצרים. וזה מה שהוא תכנן בשנת 1965: דרך קלה וזולה לסחוב מוצרים. היא נקראת גם שקית חד פעמית, או שקית גופיה, וטי שירט באנגלית, בשל צורתה. היו שקיות מפלסטיק לפני כן, אבל הידיות חוברו לגוף השקית בתהליך ייצור נפרד. תולין מצא שיטה לייצר הכל ביחד, כיחידה אחת, שייצרה שקית חזקה ונוחה, וכמובן - זולה לייצור. ההמצאה נקראה: "שקית עם ידית מחומר פלסטי ניתן להלחמה". הפטנט של תולין השתמש בצינור פלסטיק, שקופל, הולחם ונחתך. החברה רשמה על ההמצאה הזו פטנט ביולי 1962. בשנת 1965, הפטנט אושר בארצות הברית - איפה שזה נחשב, פטנט עולמי. מהר מאד הפכה צלופלאסט למונופול עולמי בייצור השקיות האלה. ברור שחברות אחרות רצו לייצר את השקית החדשנית הזו גם, וחברה בשם מוביל הצליחה להביא לביטול הפטנט בארצות הברית בשנת 1977. משם, לא היה ניתן לעצור את ההשתלטות של השקית של תולין. תהליך הייצור של  שקית הניילון כרוך בפחות אנרגיה, פסולת וזיהום אוויר מאשר שקית הנייר. עד שנות ה-90', היא הפכה לשקית הפופולרית ביותר בקניות ברחבי העולם, והחליפה את שקית הנייר. 
כל זה קרה יותר ממאה שנה אחרי שאלכסנדר פארקס ישב במעבדתו בבירמינגהם, אנגליה, וגילה את הצלולואיד, ב-1865. זו היתה הפעם הראשונה שהצליחו לייצר באופן מלאכותי חומר שניתן לעצב בקלות, מה שקודם היה שמור לגומי, מתכות, זכוכית. זה היה הפלסטיק הראשון שיוצר. כשהחומר הזה התגלה, אחד המוצרים הראשונים שהחלו לייצר בעזרתו היה מסרקים. לפני כן, מסרקים לשיער יוצרו מעצמות, שריונות צבים, שנהב, גומי, ברזל, זהב, כסף, פלדה, זכוכית - כל חומר שבא ליד. וכשהתגלה החומר הקל והזול הזה, שניתן לייצר במפעל, היצרנים התחילו להשתמש בו. הצרכנים עטו על ההמצאה, ואי אפשר היה לחזור אחורה - מהנוחות של הייצור, המשקל הקל, העמידות, המחיר הזול. לא היתה להם שום סיבה להשתמש בכל חומר אחר. ב-1907, הומצא הפלסטיק המודרני הראשון, בקליט, על ידי ליאו בקלנד, בניו יורק. 


הפטנט על השקית, 1965
השם פלסטיק הוא מהמילה היוונית פלסאין - שמשמעותה לעצב. הוא מתייחס ליכולת לעצב את החומר בקלות. במאה השנים שחלפו מאז ההמצאה של פארקס, הפלסטיק התפתח לאט. אנשים שונים גילו עוד דרך לייצור, חברות שונות נכנסו לשוק החם והמתפתח הזה. הפלסטיק לא הומצא ברגע אחד, על ידי אדם אחד. זה גם לא חומר אחד. עוד מדענים גילו עוד חומרים, ובתהליך איטי, הפלסטיק השתלט על העולם. המונח פלסטיק מתייחס כיום לשורה רחבה של חומרים סינתטיים וחצי סינתטיים. הם  נקראים פולימרים, כלומר חומרים עם שרשרות מולקולריות ארוכות שנוצרות על ידי חיבור של מולקולות קצרות. כדי שפולימר יהפוך לפלסטיק, מעבדים אותו והופכים אותו לחומר שימושי. החשיבות של הפלסטיק, הוא בייצור הפולימרים במעבדה, ועיבודם, לרוב על ידי חימום ולחץ, כך שיהיה אפשר לעצב אותם איך שרוצים. 
הפלסטיק הביא לעולם יתרונות ייצור חדשים, אפשרויות שלא היו קיימות קודם: הוא קל משקל, בניגוד למתכת ולעץ. הוא זול לייצור, בניגוד לחומרים שקשה להשיג כמו עץ, מתכת ושנהב. הוא כמובן גם זמין יותר, מבוסס על נפט. האפשרויות שלו כמעט בלתי מוגבלות, אפשר לעצב אותו לכל דבר שרוצים. והוא חומר מושלם לאריזה, כיוון שהוא לא יוצר תגובה כימית עם חומרים אחרים. עוד תכונות חשובות: הפלסטיק לא מוליך חשמל, אין לו ריח, הוא שקוף, ועמיד. כל כך עמיד. לשקית ניילון לוקח מאות שנים להתכלות; למיכל פלסטיק - אלף. אפשר להחזיק בהם כמה שרוצים, והם לא ישתנו.
הפלסטיק חסך את הצורך בהשגת משאבים טבעיים שקשה להשיג ושעולים הרבה: ניילון החליף את המשי, הצלולואיד את השנהב ושריונות הצבים, הגומי הסינטטי את הטבעי, הפרספקס והאקריליק את הזכוכית, הבקאליט את המתכת, ה-PVC נכנס במקום הבטון, הטיט והעץ בבניה, והפוליאתילן ששימש לשקיות ניילון החליף את שקיות הנייר. 
פוליאתילן הוא חשוב - הוא החומר הפלסטי הפופולרי ביותר כיום. כדי להגיע לכל התכונות המופלאות האלה, לקחו הרבה שנים ועוד פיתוחים וניסויים של אנשים שונים. וכן, גם גילויים בטעות. ב-1898, הכימאי הגרמני האנס פון פכמן גילה אותו בטעות בזמן שחקר חומר אחר. הפיזיקאים הבריטים אריק פוסט ורג'ינלד גיבסון גילו בטעות ב-1933 את הפוליאתילן שמתאים לשימוש מסחרי. 
במלחמת העולם השניה, הפלסטיק בא בול. משאבי טבע היו נדירים ויקרים, והפלסטיק היווה פתרון מושלם לצרכים הצבאיים: מצנחים, קסדות, חלונות של מטוסים. הפלסטיק הוכיח את עצמו כקבוצת חומרים שאפשר לעשות איתה הכל. ייצור הפלסטיק בארצות הברית בשנות המלחמה עלה ב-300%. אחרי המלחמה, החלה תקופה של שגשוג וצמיחה. הצרכנים היו מוכנים שוב לקנות, ומה שהיה לקנות יוצר מפלסטיק. היתה תחושה שנמצא החומר המושלם, שיענה על כל צרכינו. 
איפה משתמשים בפלסטיק? בכל הכנות - פשוט בכל דבר. בבית, כמעט בכל חפץ. צעצועים, משקפיים, כלי מטבח, בקבוקים, קופסאות, רהיטים. אבל גם: צינורות מים, אביזרים רפואיים ( מי מעדיפים מזרק מתכת על פני מזרק חד פעמי?), פרוטזות לקטועי איברים - הפלסטיק היגייני יותר ממתכת, מדויק יותר לעיצוב, וקל יותר. מה עוד? כבלים של חשמל, טלפון ואינטרנט, שמחברים בין יבשות, מהירים יותר מלוויינים. בטיחותי יותר למלא את הבית שלנו בכבלים מפלסטיק, כי הוא לא מוליך חשמל ולא מתלקח. 

הפלסטיק איפשר לנו להגיע לחלל, לשפר את הרפואה, להאיץ את התעופה, וכך לחסוך בזיהום. האריזות מאריכות חיי מזון ומשפרות ומגוונות את התזונה של כולנו. קסדות, כריות אוויר ואינקובטורים מצילים חיים. הבקבוקים והצינורות מאפשרים העברה של מים נקיים לאזורים בעולם שלא זכו להם קודם. במאה ה-19, הפלסטיק החליף את השנהב בייצור של קלידי פסנתר, כדורי ביליארד, מסרקים - וכך הציל חיים של פילים שעמדו בפני הכחדה. להמשיך? קסדות, מושבי בטיחות לילדים ברכב, כריות אוויר. 50% מהרכב שלנו מורכב מפלסטיק. טלפונים סלולריים (ולא סלולריים), טלוויזיות, מחשבים. קירות, רצפות וגגות. מזגנים ותנורים. עוד? קוסמטיקה וצבא, אמנות ותעשייה. פלסטיק, בכל מקום, לכל שימוש, ועונה על כל צורך. 

קשה למצוא מה לא לאהוב. 
אז זהו - צ'רלס מור היה זה שמצא. הוא היה קפטן של ספינה וצלם ימי, שיצא להפלגה באוקיינוס השקט בשנת 1997. הוא היה בדרכו חזרה הביתה לקליפורניה, אחרי שהשתתף במירוץ ימי. הם היו באחד האזורים המרוחקים של האוקיינוס. ואז הוא ראה דבר שלא ציפה לו - פלסטיק. המון פלסטיק. בין מאות אלפי למיליוני מטרים רבועים של פלסטיק. האומדן הכי קטן - הגודל של טקסס, הגדול - של רוסיה, המדינה הגדולה בעולם. חתיכות קטנות, מיקרוסקופיות, קשות לזיהוי. אבל הן כולן פלסטיק. חלקן בנות חמישים שנה. חתיכות של מצתים, מברשות שיניים, בקבוקי מים, עטים, בקבוקי תינוקות, טלפונים סלולריים - ושקיות. בין 10 ל-100 טונות בכל קילומטר מרובע. סיבים של עיסת עץ, שכנראה הגיעו מאלפי טונות של נייר טואלט שנשפך לאוקיינוס. שטח זבל שלפי ההערכות גדל פי עשרה מדי עשור, מאז 1945. הוא היה הראשון שגילה את הנזק העצום שגורם הפלסטיק בלב האוקיינוס, הרחק מהעין שלנו. מאז, הוא הקים ארגון שנלחם בפסולת הפלסטיק בים, ערך מחקרים בנושא, הרצה בטד והתראיין לתקשורת. זו הפכה למשימת חייו. 
אבל זו לא היתה הפעם הראשונה שבה האנושות גילתה שלפלסטיק יש גם חסרונות. למעשה, הם היו ידועים כבר די מההתחלה. ממש כפי שההמצאה של הפלסטיק היתה הדרגתית, על ידי אנשים שונים, ולא עם רגע גילוי אחד מסחרר - כך גם הגילוי על הזיהום שלו, שנמשך כבר עשרות שנים. וגם המאבק נגד הזיהום, שנמשך, ונמשך. עשרות שנים של המשך פיתוחים וייצור מפלסטיק, לצד מדיניות וקמפיינים נגד השימוש בו, או המיחזור שלו. 

פלסטיק על אלמוגים, הפארק הלאומי ווקטובי, אינדונזיה, 2018. בנובמבר 2018 נסחפה לחוף בווקטובי גופת לוויתן, עם 6 ק"ג פלסטיק בבטנו
q phia [CC BY 2.0 (https://creativecommons.org/licenses/by/2.0)]
כבר משנות השישים, התגלו בניו זילנד ציפורים שמתו, כשבקיבתן שאריות פלסטיק. ב-1969, גילו באוניברסיטת ג'ון הופקינס בארצות הברית רעלנים שמקורם בפלסטיק, בתוך רקמות אנושיות. בשנות ה-70 המוקדמות התפרסמו כבר מחקרים ראשונים על הנזק שפלסטיק בקרקעית הים גורם לאוכלוסיה הימית. 
למה זה בעצם כל כך גרוע? כל שקית בפני עצמה היא לא כל כך גרועה. אבל הן חד פעמיות, ולכן הן מיוצרות בכמויות כל כך גדולות, שהן הופכות לבעיה. כך גם עם מוצרים חד פעמיים אחרים - אנחנו לא מחזיקים סלים, קשים ובקבוקים, שמחזיקים שנים, אלא הם הופכים לכמויות אדירות של פסולת. והיא לא מתכלה. השקיות מיוצרות בכמויות של טריליונים מידי שנה; הבקבוקים במאות מיליארדים; הכוסות החד  פעמיות בעשרות מיליארדים. במובן הכי בסיסי, הרחובות שלנו פשוט מתלכלכים. אבל זה לא רק זה. 
הפלסטיק מיוצר מנפט וגז, שגם משמשים לתפעול המפעלים. השימוש הזה מגביר את ההתחממות הגלובלית, זיהום האוויר והאוקיינוסים. הייצור העודף מצריך גם שינוע של המוצרים אל החנויות והצרכנים, ובסוף השימוש - שינוע של המוצר המשומש למרכזי הפסולת. שוב, זיהום אוויר, קידוחי נפט, התחממות גלובלית. החומרים השימושיים והנוחים של הפלסטיק יכולים גם להרעיל, בעיקר כשהם מתחממים. בגדי הפוליאסטר והפוליארטן מזהמים את הימים והאוקיינוסים כשאנו עושים כביסה. חומרים אחרים מחלחלים למזון ולמים שלנו. אבל לא רק שלנו - הפסולת שנזרקת על החוף נסחפת לים, והורגת בעלי חיים שמנסים לאכול אותם או נחנקים כשהם נתקלים בהם. ביבשה, השקיות נשארות על צמחים וחונקות אותם. חתיכות של פלסטיק שנשארות בים, משחררות לשם חומרים מזיקים. 
אז אפשר למחזר, לא? כן, זה אחד הפתרונות, וכולנו מכירים את הפחים היעודיים ברחובות. הם חשובים. אבל עם הזמן, התגלו החסרונות גם של השיטה הזאת. המכונות של המיחזור מורכבות יותר ממכונות ייצור הפלסטיק, ויוצרות יותר זיהום. יש צורך ביותר משאיות הובלה, כי הפסולת מופרדת. יש כמות מוגבלת של פעמים שבהן ניתן למחזר את אותה השקית, ולכן זה לא יפסיק לעולם את הייצור. והכמות - הכמויות הגדולות של הפלסטיק שנזרק מצריכות שימוש מוגבר במיחזור. יש פשוט יותר  מדי. ולפעמים, ממחזרים את הפלסטיק לנפט, והנפט הזה חוזר לזהם את כדור הארץ. כך שזה פתרון, אבל פשוט לא טוב מספיק. 
אז מה הפתרון המוביל היום?
המדינה הראשונה שאסרה שימוש בשקיות ניילון היתה - תחזיקו חזק - בנגלדש. אמנם השקיות הן רק חלק מהזיהום הפלסטי, אבל ההשפעה שלהן משמעותית, בגלל הגודל שלהן והזמן הארוך יחסית שלוקח להן להתפרק לגמרי. בבנגלדש יש כמות גדולה של מי גשמים, ויש צורך בשיטות טובות לניקוז שלהם ומניעת הצפות. מרבית השקיות שנזרקו שם, לא נזרקו לפחים. הן סתמו את דרכי הניקוז של הגשמים, ומהוות את אחת הסיבות המרכזיות להצפות בעונת המונסונים. המים שעומדים כתוצאה מכך, כמו גם מים שמתנקזים לתוך השקיות,  מהווים גם קרקע פורה ליתושים ולמלריה. בסוף שנות ה-80' ובשנות ה-90' היו מספר הצפות קשות, שהואצו בשל השקיות. ב-1998, שני שליש מהמדינה היו תחת הצפה למשך של כמעט חודשיים. ב-1990, ארגון למען הסביבה בבנגלדש החל לעורר את תשומת הלב הציבורית לעניין. עם הזמן, הצטרפו ארגונים נוספים, התקשורת, וגם הממשלה. רק ב-2002 זה קרה: ייצור של שקיות הפלסטיק הידועות לנו נאסר בחוק. על ייצור, יבוא ושיווק - עשר שנים בכלא, או קנס של מיליון טאקה (המטבע המקומי, כ-40,000 ש"ח), או שניהם. על מכירה, תצוגה למכירה, הפצה, הובלה או שימוש למטרות מסחריות - 6 חודשי מאסר, או קנס של 10,000 טאקה, או שניהם. האם זה עובד? למרות נסיונות האכיפה של הממשלה, ובתי משפט ניידים שהם מפעילים לטובת הנושא - לא ממש. האכיפה של השקיות קשה ובעייתית. 
תכנית איכות הסביבה של האו"ם פרסמה מחקר, לפיו 127 מדינות אוסרות על שקיות פלסטיק, נכון ליולי 2018. ארצות הברית היא לא אחת מהן. שם זה הולך לפי מדינות וערים, והקצב איטי. ישראל דווקא כן ברשימה, כפי שידוע לנו בכל ביקור בסופר. מאז יישום חוק השקיות ב-2017, חלה ירידה של 80% בשימוש בהן ברשתות השיווק הגדולות, וירידה של 53% באופן כללי. 
עכשיו מתחיל המאבק במוצרים חד פעמיים אחרים - ב-2018, סיאטל הפכה לעיר הגדולה הראשונה בארצות הברית שאסרה על קשי פלסטיק, ורשתות מזון ברחבי העולם הולכות ומכריזות על הפסקת השימוש בהם. גם בישראל, ניתן לראות יותר ויותר קשי נייר. ב-2018, היתה הרצליה, עיר חוף, לראשונה בישראל שהכריזה על פיילוט מתוכנן להפוך לעיר ללא חד פעמי, כולל צמצום השימוש במוסדות ציבוריים, וחוק עזר עירוני שיאסור הכנסת כלים חד פעמיים ושקיות לחוף הים. צרפת חוקקה חוק נגד כלים חד פעמיים כבר ב-2016, והודו הכריזה על חוק שייושם ב-2022. 
וזהו, התרחקנו כל כך מההיסטוריה עכשיו, שאנחנו כבר בעתיד. מאוהב לאויב, הפלסטיק איפשר לנו כל כך הרבה, אבל גם לוקח כל כך הרבה. נותן לנו חופש ואפשרויות, וגם לוקח אותן מאיתנו. אין לו תחליף בתעשייה, באיכות החיים, בשיפור שלהם עבור כולנו. ואין לו מתחרים רבים גם בהרס הסביבה שלנו. סיפור עם התחלה, אמצע, אבל בינתיים - ללא סוף. 




הרשמה לרשימת התפוצה - לקבלת עדכונים על סיפורים ואירועים


תגובות

  1. אני עוסקת בחינוך לקיימות כב 15 שנים ואף פעם לא עצרתי לבדוק את ההיסטוריה של הפלסטיק. כתבה מרתקת וחשובה תודה רבה

    השבמחק
  2. תודה ענת, שמחה שחידשתי לך

    השבמחק

פרסום תגובה