הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו - בריטניה והאיחוד האירופי

ממש לא ברור למה אנשים מתפלאים שבריטניה רוצה לעזוב את האיחוד האירופי. 
הם הרי לא רצו להיות שם מלכתחילה. 
היום, כשבריטניה מדינה כל כך חזקה ומשפיעה בתוך האיחוד, זה נראה שהם תמיד היו שם, ושבלעדיהם לא יהיה איחוד אירופי. אבל האמת היא, שהוא התחיל הרבה לפני שהם הצטרפו. ולא בגלל שבריטניה היא לא מדינה חזקה ומשפיעה - אלא בדיוק בגלל זה. 
ברשימות המכובדות של אבות האיחוד האירופי, צ'רצ'יל תמיד מקבל מקום של כבוד. זה בגלל שהוא קרא לאיחוד של אירופה כבר שנה אחרי מלחמת העולם השניה, ב-1946. רק אירופה מאוחדת, הוא חשב, תוכל להביא לקץ עידן המלחמות שנמשך כבר אלפי שנים. 
"יש תרופה שתוך כמה שנים תהפוך את כל אירופה.... לחופשיה… ומאושרת. התרופה היא ליצור מחדש את המשפחה האירופית... ולספק לה את המבנה שיאפשר לה לחיות בשלום, ביטחון וחירות. אנחנו צריכים לבנות מעין ארצות הברית של אירופה". 
ב-1950, יזמו הדיפלומט ז'אן מונה ושר החוץ רובר שומאן, את הקמת  קהילת הפחם והפלדה, שלימים הפכה לאיחוד האירופי. שומאן נשא נאום היסטורי, שבו הכריז על הכוונות להקים ארגון של שיתוף פעולה כלכלי. אבל בפועל, הם לא התייעצו עם הבריטים ולא יידעו אותם על התכנית לממש את חזון איחוד אירופה.  הם לא רצו שישבשו להם את התכניות. הבריטים כעסו, וכבר אז החלו ויכוחים בפרלמנט: 
האם להצטרף לאירופה המתאחדת או לא?
 ראש הממשלה, קלמנט אטלי, הקים ועדה כדי לבחון את ההצעה ברצינות. ההצעה של ארגון אירופאי נראתה לו כדרך לפתור את הבעיות הכלכליות של מערב אירופה, שעדיין ניסתה להשתקם ממלחמת העולם השניה, ואת שיקום גרמניה בפרט. 
הבריטים הוזמנו למשא ומתן להצטרפות לארגון לבסוף, אבל בחרו לא להצטרף. זו היתה מפלגת הלייבור, כיום באופוזיציה. למה? שימו לב לסיבות, הן דומות מאד למה שקורה היום:
הם לא אהבו את האלמנטים העל-מדינתיים של הארגון המשותף. הם לא אהבו את השאיפה לשוק כלכלי משותף, עם מטבע אחד. הם חששו לעצמאות הכלכלית של בריטניה, שתהיה כבולה בתוך הסכמים מגבילים של ארגון אירופי על-מדינתי. כל אלה הן סיבות מרכזיות ביציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי כיום. אבל זה בדיוק היה הרעיון של מונה ושומאן, ארגון שיהיה מעל המדינות ויקדם שיתוף כלכלי. וכשחילוקי הדעות נותרו בעינם, בריטניה החליטה להישאר בחוץ. לארגון נכנסו שש מדינות: צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג. 
אנחנו מדברים על האימפריה הכי חזקה בעולם. בשנות ה-50 זה עדיין היה רלוונטי. העולם עד מלחמת העולם הראשונה היה עולם של אימפריות. היתה תחרות בין כל אחת מהן על כוח ועוצמה, והבריטים הצליחו מאד בתחרות הזאת. לאחר המלחמה, האימפריות התפצלו לכדי מדינות לאום. בריטניה נשארה בריטניה הגדולה, שולטת במדינות רבות בהרבה יבשות. גם אחרי מלחמת העולם השניה, זה עדיין היה רלוונטי. אבל זה לא רק האימפריה. בריטניה היא מדינה שמאד מחוברת למסורת שלה. הם התחילו את הדמוקרטיה, למשל. ניוטון המדען. שייקספיר. ערש התרבות המערבית במובנים רבים. הם חלק מאירופה, אבל הם גם אי שמופרד גיאוגרפית ממנה. בריטניה של היום מעורבת מאד בענייני העולם, ונחשבת לחלק בלתי נפרד ממנה. אך היא לא מחוברת גיאוגרפית לאף מדינה אחרת. במשך שנים, זה היה אזור מבודד. זה משהו שנכנס למנטליות הבריטית. מהר מאד, הם התחרטו על זה. 
כיום, המפלגה השמרנית בבריטניה היא זו שתומכת ביציאה מהאיחוד. אבל ב-1961, היתה זו המפלגה השמרנית שביקשה להצטרף לארגון. אז הוא כבר נקרא הקהילה הכלכלית האירופית, ותחומי שיתוף הפעולה שלו התרחבו. ראש הממשלה, הרולד מקמילן, ראה את גרמניה וצרפת הולכות ומתחזקות, ואת האימפריה הבריטית הגדולה בשלבי דעיכה. כבר ב-1960, מקמילן הקים את איגוד הסחר החופשי האירופי, עם מדינות שלא היו חלק מהקהילה הכלכלית, וקיים עד היום. 
מקמילן דיבר על כך שבריטניה צריכה להצטרף לאירופה, ולחזק אותה במאבק על החירות. כמו היום, היו בפרלמנט ויכוחים וסערת רגשות, משני צידי המפה הפוליטית. המתנגדים חששו לריבונותה של בריטניה אם תצטרף לקהילה, הציעו הסכם פתוח יותר. אבל מקמילן אמר שללא הצטרפות, תהיה להם מחויבות כלכלית, בלי השפעה אמיתית בתוך אירופה. ראש הממשלה בעצמו ספג גינויים אישיים על המהלך. דרשו את התפטרותו ובחירות. כל זה לא שינה את דעתו, והוא הלך, והגיש בקשת הצטרפות רשמית. 
שנדחתה. 
שארל דה גול היה אז נשיא צרפת. הוא היה אחד האנשים החזקים ביבשת, ובעולם. צרפת היתה אז בפריחה, חזקה מתמיד. היה לו סכסוך היסטורי, אישי ופוליטי עם בריטניה, על אף העובדה שגלה לשם כשהנאצים כבשו את צרפת ב-1940, ולפני כן היה הממונה על הקשר עם בריטניה.  כבר אז הוא היה איש צבא ופוליטיקאי משפיע, וכשהנאצים איימו על מדינתו, הוביל נגדם קו תקיף בממשלה. הוא רצה לתקוף ולהילחם, אך מולו עמדו התבוסתנים בממשלה, שנכנעו לנאצים. דה גול נמלט מפריז ללונדון, והיה למנהיג תנועת "צרפת החופשית" - כוח צבאי שייצג את כבודה ועמידותה של צרפת מול הגרמנים. צרפת, יש לזכור, גם היא היסטורית מדינה חזקה ומשפיעה. צ'רצ'יל ורוזוולט, נשיא ארצות הברית, תמכו בו, אבל דה גול חשד תמיד שבעלות הברית דוחקות אותו הצידה, והם באמת רצו להחליף אותו כמנהיג "צרפת החופשית". דה גול אפילו אמר ש"בריטניה מנצלת את וישי [הממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים] באותה דרך כמו גרמניה". צ'רצ'יל גם אמר בדרכו הישירה: "הוא שונא את אנגליה". האיש החזק, מלא האגו הזה, היה גולה במקלט מדיני, תחת שני מנהיגי מעצמות שלא ראו אותו כשווה להם. אבל החשיבות שלו כראש כוחות ההתנגדות הצרפתים היתה גדולה, והם החליטו לא לסכן אותה. 
דה גול וצ'רצ'יל יחד, צופים בחיילים צרפתיים, מרוקו, 1944
וב-1963, הוא הטיל וטו על הבקשה הבריטית. "אנגליה לא חשובה יותר", הוא אמר. דה גול אמר שבריטניה מרוחקת, מבודדת, חשב שמנטליות האי שלה לא תתאים לפרויקט אירופאי על מדינתי. הקירבה הבריטית לארצות הברית נראתה לו כסוס טרויאני למעורבות אמריקאית באירופה. 
הבריטים נמלאו מוטיבציה. הם הכירו את פרנסואה מיטראן, לימים נשיא צרפת, שהיה אז באופוזיציה, ותמך בצירוף בריטניה לקהילה האירופית. הבריטים החליטו לחזק את הקשרים עם צרפת דרכו, והגישו בקשת הצטרפות נוספת. 
ב-1967, דה גול הטיל וטו גם על הבקשה השניה. הפעם המפלגה שהגישה את הבקשה היתה מהצד הנגדי - הלייבור. הבריטים הבינו, אולי בקשה אחת מאוחר מדי, שזה אבוד איתו. ב-1969, דה גול התפטר. באותה השנה, דיברו בקהילה הכלכלית האירופית על הרצון להתרחב, לצרף עוד מדינות, כדי להתחזק. ז'ורז' פומפידו, שהחליף את דה גול, היה פחות חשדן כלפי הבריטים, וכשהוא ראה את גרמניה מתחזקת, הוא רצה עוד מדינה גדולה וחזקה בתוך הארגון. הצמיחה של הקהילה הכלכלית האירופית הואטה, וכמו שבריטניה היתה צריכה את התמיכה הכלכלית, כך גם המדינות המאוחדות.
בשנת 1970 נבחר לראשות הממשלה אדוארד (טד) הית', ממפלגת השמרנים. הוא היה פעיל ותיק לצירוף בריטניה לקהילה האירופית. בריטניה כבר ממש רצתה להצטרף, אבל כמו תמיד, הם חששו: הריבונות על המטבע, ייחוד החברה הבריטית, להכניס עוד גורמים שיוכלו להתערב בהחלטות שלהם. 
ב-1971, הית' ופומפידו נפגשו בפריז, באותו מקום שבו שארל דה גול הטיל את הוטו, ליומיים - סך הכל 12 שעות. הם יצאו עם סיכום.
יחד עם כניסתה של אנגליה, היתה תלויה גם הכניסה של דנמרק, אירלנד ונורבגיה, ששלושתן היו קשורות לכלכלה הבריטית, בין השאר בשל ארגון הסחר החופשי של מקמילן. לבסוף, אירלנד ודנמרק נכנסו יחד עם בריטניה, ונורבגיה בחרה להישאר בחוץ - עד היום. זו היתה ההתרחבות הראשונה של הקהילה, שמנתה עד אז שש מדינות. היסטוריה.
הבריטים קיבלו על עצמם את ההסכמים הקודמים שנחתמו בקהילה, והגיעו לפשרה בנושאים ייחודיים להם, כמו למשל סעיפים המגנים על המטבע הבריטי. הם התעקשו לשמור על הריבונות והזהות של כל מדינה בקהילה. הם ניסו להגן על חבר העמים הבריטי ועל היחסים המיוחדים עם המדינות הללו, כולל יחסים כלכליים. ומצד שני, כבר לא יכלו לעשות עם המדינות האלה הסכמי סחר עצמאיים. זה בהחלט היה צעד שהרחיק את בריטניה מהאימפריה והמדינות שהיו (ועדיין) קשורות אליה, כמו קנדה, ניו זילנד ואוסטרליה, וקירב אותה לאירופה. בשלב הזה, אחרי שהתעקשו יותר בסיבובים הקודמים, הקשרים הכלכליים לחבר העמים כבר נחלשו מאליהם, והיו פחות קריטיים לבריטניה. הם היו חשובים בעיקר עקרונית ורגשית. אבל כלכלית, בריטניה היתה צריכה את אירופה יותר. גם היחסים עם ארצות הברית כבר נשחקו בהדרגה, מאז משבר סואץ ב-1956. בריטניה כבר לא היתה אימפריה; הכבוד העצמי שלה היה חשוב, אבל פחות נעים היה לראות את המדינות ששיתפו פעולה מתחזקות, בעוד היא מבודדת על האי. 
וכמו שהיום הפרלמנט הבריטי לא מקבל את ההסכם, כך גם הית' יצא מהפגישה עם תקשורת מהללת ופרלמנט מפקפק. כ-300 שעות של דיונים נדרשו בפרלמנט הבריטי כדי לקבל את הסכם הכניסה לקהילה, שאז עדיין היתה שיתוף פעולה כלכלי בעיקר. 300 שעות של דיונים סוערים, עם מתנגדים ותומכים משני הצדדים. השמרנים היו בעד ההסכם והכניסה לאירופה. הלייבור התנגדו, הם חששו שאירופה קפיטליסטית מדי, ושההסכם יפגע במדיניות הרווחה האנגלית. הם לא תמכו בסחר חופשי. 
פיטר שור, מנהיג ממשלת הצללים מטעם הלייבור, כלומר האופוזיציה, אמר:
"ההסכם הזה - הראשון בהיסטוריה שלנו - שימנע מהפרלמנט ומהאזרחים הבריטים זכויות דמוקרטיות שהם פעלו לפיהן במשך מאות. אני לא יכול לחשוב על הסכם… שבו הפרלמנט הבריטי מסכים שכוח המיסוי של האזרחים הבריטים יימסר לידי קבוצה אחרת, אחרת מדינות אחרות, או אנשים מחוץ למדינה הזו…"
ההסכם אושר בפרלמנט, לאחר שאנשי לייבור שתמכו בהצטרפות ביקשו הצבעה חופשית. ב-1.1.1973 בריטניה נכנסה לקהילה האירופית. 
כחלק ממסע הבחירות ב-1974, ממש כמו שהבטיח דייויד קמרון ב-2016, מפלגת הלייבור בראשות הרולד וילסון, הבטיחה משאל עם, אם תיבחר. ב-1975, ההבטחה קוימה, ונערך המשאל. במקרה הזה, העם הצביע בעד הישארות. 
File:United Kingdom European Communities membership referendum, 1975 compared to United Kingdom European Union membership referendum, 2016.svg
השוואה של ההצבעה בעד הישארות, בשני משאלי העם. ירוק יותר = יותר הצבעות להישארות, כחול יותר = פחות הצבעות להישארות
Modified version: RaviC1975: MrPenguin20  2016: BrythonesMirrorme22Nilfanion: English and Scottish council areas  TUBS: Welsh council areas  Sting: Gibraltar [CC BY-SA 4.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)]

בשנים שעברו מאז, בריטניה נשארה. בכל פעם שנחתם הסכם חדש, היא היתה שם. היא שמרה על העצמאות של המטבע שלה ולא הצטרפה ליורו, אבל כן הרחיבה את שיתוף הפעולה הכלכלי, גם כזה שקשור למטבע הבריטי. ב-1993, הוכרזה הקמת האיחוד האירופי, מה שאומר חתימה סופית על שותפות בנושאים רחבים יותר, כמו זהות, תרבות וחקיקה. אבל היא לא הצטרפה לאמנת שנגן, שעוסקת בגבולות פתוחים בין המדינות. אי נשאר אי. 
באותה השנה שבה הוכרז האיחוד, הוקמה גם מפלגת יוקיפ (UKIP) - ראשי תיבות של "מפלגת העצמאות הבריטית". היא החלה לקבל קולות בבחירות, הפעם הראשונה מאז 1910 שבה מפלגה חוץ מהשמרנים והלייבור קיבלה כוח משמעותי בפרלמנט. זוהי מפלגה בדלנית, שחרתה על דיגלה יציאה מהאיחוד האירופי. אולי שמעתם על נייג'ל פראג', שהנהיג אותה מ-2010, והיה הקול הבולט ביותר בקמפיין העזיבה. הוא התפטר מיד לאחר משאל העם. המפלגה פונה לרגשות הבריטים, נגד המהגרים (שיכולים להגיע בעקבות האיחוד האירופי), ומדברת בעיקר למעמד הפועלים. כיום, זו נחשבת למפלגת ימין קיצוני. 
עשרות שנים של ויכוחים, חילוקי דעות, חששות ותקוות התנקזו לתוך הבחירות של 2015. עוד ב-2013, הכריז ראש הממשלה דיוויד קמרון שאם ינצח בבחירות של 2015, יקיים משאל עם על הישארות באיחוד האירופי. הוא גם אמר, שיעשה זאת אחרי משא ומתן עם האיחוד, שישפר את תנאי ההישארות של בריטניה. היתה זו תגובה שלו לקולות הגוברים של תומכי היציאה, והתחזקותה של מפלגת יוקיפ. וזה השתלם לו. בבחירות של 2015, מפלגת השמרנים בראשות דייויד קמרון הגדילה את כוחה, וזכתה בבחירות. מפלגת יוקיפ נחלה מפלה. ובתגובה, קמרון עמד בהבטחתו. ביוני 2016, נערך משאל עם על עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי. 
תוך כדי ההכנות למשאל העם, קמרון קיים משא ומתן, והצליח להשיג לבריטניה "מעמד מיוחד", אם תישאר באיחוד. הושגו רפורמות בהגירה, כלכלה וחוקי עבודה. 
אז גם ניתן השם ברקזיט - בריטניה ואקזיט, יציאה. המונח "ארצות הברית של אירופה", נוצל דווקא על ידי תומכי העזיבה, כדבר  שהם חוששים ממנו. הם דיברו על הכסף שייחסך ויוכל לשמש לטובת בריטניה בלבד, הסכמי סחר עצמאיים ללא תלות, שליטה בהגירה, רגולציה ובירוקרטיה שלא יחייבו אותם יותר. התומכים בהישארות אמרו שהעזיבה תחליש את כוחה של בריטניה בעולם, תפגע בהסכמי סחר, בביטחון המדינה שכרגע משותף עם האיחוד, אובדן מקומות עבודה, השקעות, עסקים. אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כבר עשרות שנים, משני הצדדים. פראג' היה קול מרכזי בקמפיין העזיבה, גם בוריס ג'ונסון, כיום ראש הממשלה.
כידוע, העם הבריטי הצביע לעזוב. 
ומאז, שנים של משא ומתן עם האיחוד, ויכוחים בפרלמנט, בחירות, הבטחות, הצעות שנופלות ושוב קמות להצבעה. כמעט תמונת מראה של המאמצים להיכנס לתוך האיחוד.
ב-1950 בריטניה סירבה להצטרף לאירופה, ושילמה מחיר יקר. אחר כך היא הצטרפה, וכיום מתחרטת. היא אי, והיא חזקה, והיא גם חלק מיבשת, ורוצה לשתף פעולה. הן אוהבות ושונאות, רבות וחוזרות. כמו על גלגל שהולכים עליו, ואף פעם לא יורדים, ואין לדעת איך זה ייגמר. 

הרשמה לרשימת התפוצה - לקבלת עדכונים על סיפורים ואירועים


תגובות