מלחמה ושלום - וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, חלק ב'


לחלק א'
מלחמה ושלום - הכותרת הזאת לא מקרית. וילסון היה הנשיא שהאמין בשלום, נלחם עבור שלום - והכניס את מדינתו למלחמה הקשה ביותר עד אז. 
כנשיא, וודרו וילסון תמך במדיניות בדלנית ונייטרלית. זה מה שהיה מקובל אז, לא להתערב בעניינים בינלאומיים, ובטח שלא במלחמות. וילסון היה זה שהתווה את השינוי לארצות הברית המעורבת של היום. ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה והאירופאים החלו להילחם על… אוקיי, זה לא לגמרי ברור עד היום - וילסון לא רצה להצטרף, ולא תמך במלחמה באופן כללי, בטח כזו שלא מאיימת על מדינתו. אבל ב-1915, צוללת טורפדו גרמנית טרפה את הקלפים, כשהטביעה אניית נוסעים בריטית בשם לוסיטניה. 1,198 מנוסעיה נהרגו, מתוכם 128 אמריקאים. האמריקאים הבינו שמדיניות הנייטרליות והשכנת השלום לא מגינה עליהם. כמי שדגל בדיפלומטיה וכבוד, הוא לא הצליח לסבול את המדיניות התוקפנית של הגרמנים, ודרש התנצלות. בתחילת 1917, המודיעין הבריטי חשף את מכתב צימרמן - מכתב שנשלח מגרמניה למקסיקו, שבו הגרמנים מנסים לשכנע את מקסיקו לתמוך בהם, בתמורה לשטח מארצות הברית אחרי המלחמה. וילסון לא היה יכול להשאיר את ארצות הברית נייטרלית תחת האיום הזה, ובאפריל 1917, הוא נאלץ לבקש מהקונגרס אישור להצטרף למדינות ההסכמה במלחמה. 
זה היה רגע מכונן, שעיצב את מדיניות החוץ של ארצות הברית מאז ועד היום. בנאומו, וילסון המשיך לדבר על שאיפתו לשלום ולחירות, אך הדגיש שהתקפה נגד אוכלוסיה אזרחית היא התקפה נגד כל המין האנושי. הטיעונים שלו הסבירו לא רק את הצורך בלחימה, אלא את הצורך של ארצות הברית להתערב בנעשה בעולם. האמריקאים ראו את האוקיינוס שמפריד ביניהם לבין אירופה כמחסום שמגן עליהם. אך וילסון אמר, שהימים הם לא מחסום, אלא "כבישים מהירים לעולם". הוא ראה את הדרכים הימיות כגשר להתקדמות ולחיבור, במקום להפרדה. וילסון כתב לבד את כל הנאומים שלו, ואפשר לראות את השפעות הלמידה האקדמית שלו, את החזון, עומק הידע. 
וילסון לא האמין שגרמניה העזה להפר את חוקי המלחמה הימיים, המוסכמים. בגידה בהסכמים האלה היתה נגד כל מה שהוא האמין בו. וילסון לא ראה את ארצות הברית כמסוכסכת עם גרמניה - אך הוא התחיל לראות את גרמניה כמאיימת על השלום העולמי. הוא טען שגרמניה, אז עדיין קיסרות לא דמוקרטית, היא מדינה שפועלת לפי סדר העולם הישן, שלא מקשיבה לרצון האזרחים. השימוש בצוללות המלחמה כנשק של טרור והפחדה היה בעיניו סימן לדרך שבה ממשלות לא דמוקרטיות מאיימות על העולם, כמו גם על אזרחיהן. זה חשוב לימים שאחרי המלחמה, כשניסה לקדם דמוקרטיה בעולם, כמעט בכל מחיר. בסיטואציה הזאת, וילסון החל לראות את הנייטרליות ככניעה. 
כשהתקבל האישור, הוא פתח במסע שיווקי כדי לשכנע את הציבור להתגייס ולתמוך במלחמה שמעבר לים. הוא פנה גם לכוכבים הוליוודים ולאמנים, ושם נוצרה כרזת הגיוס המפורסמת: "I want you". הכניסה למלחמה, והניצחון המזהיר, העלו את ארצות הברית על המסלול להיות המעצמה המשפיעה והחזקה שהיא היום. לא הרבה אחר כך,וילסון זכה, לבדו, בפרס נובל לשלום לשנת 1919. 
כרזת הגיוס למלחמת העולם הראשונה
"אנחנו לא שואפים לכיבושים ולשליטה", הוא אמר. מטרתו היתה להגיע לשלום ולחירות בעולם. לתפיסתו, וכיום גם כפי שמקובל במחקר, המלחמה פרצה, בין השאר, בשל הסכמים סודיים ובריתות בין מדינות, שמטרתן התרחבות והשתלטות על שטחים. עד היום, הוא נחשב לאידאליסט. 
משהו שאולי כן זכור ממנו, עד היום, זה 14 הנקודות של וילסון. בינואר 1918, תוך כדי המלחמה, עשרה חודשים לפני כניעת גרמניה, הוא נשא נאום בקונגרס, שהפך לאחד המרכזיים והחשובים בקריירה שלו, ובכלל. הוא דיבר על אירופה החבולה והשבורה, ועל הדרך לשקם אותה. כל מה שהאמין בו קודם, כשלא רצה להיכנס למלחמה, היה גם בנאום הזה: 14 נקודות לשיקום אירופה. וילסון דיבר על הסכמי סחר וסחר שוויוני (ואירופה עשתה את זה כמה עשרות שנים אחר כך, במה שהוביל לאיחוד האירופי שהחל כאיחוד כלכלי), ברית שלום חופשי ופתוח, שוויון למיעוטים. וגם הצעות לניהול המדיני של אירופה, הנלחמת על שטחים: אוטונומיה לעמי האימפריה האוסטרו הונגרית, הקמת מדינה פולנית עצמאית, עצמאות למדינות הבלקן. הוא דיבר בזכות ההגדרה העצמית, הריבונות של מדינות, חופש, שוויון ואוטונומיה. למרות שהוא דיבר ישירות על אירופה, עימה שיתף פעולה במלחמה, הוא לא תיאם איתם את הנאום. עותקים של הנקודות פוזרו בעזרת מטוסים מעל ערי גרמניה. בעלות הברית של גרמניה כבר נכנעו בשלב הזה, ועשרה חודשים אחר כך, גם גרמניה נכנעה. זה היה נאום מלא באידיאלים וערכים, יחד עם הצעות ספציפיות לגבי המדינות והשטחים.
הנקודה האחרונה היתה - יצירת ארגון בינלאומי שיגן על עצמאות פוליטית ואחדות טריטוריאלית. בינואר 1920, שנתיים אחרי הנאום וכשנה אחרי סוף המלחמה, הוקם חבר הלאומים. הארגון שמטרתו יצירת שיתוף פעולה בין מדינות, כדי למנוע מלחמה, לשפר את הרווחה בעולם וליישב סכסוכים. נשמע מוכר? הארגון הזה התפרק עם פרוץ מלחמת העולם השניה, שבמניעתה נכשל. בסוף המלחמה, הוקם במקומו ארגון האומות המאוחדות - האו"ם. חבר הלאומים היה זה שהעניקלבריטניה את המנדט ממש כאן, ב-1920. 
וילסון גם היה הרוח החיה מאחורי הסכמי ורסאי, ההסכמים של בעלות הברית עם גרמניה. ההסכמים נחשבים היום לכישלון גדול, כיוון שהם דאגו לאינטרסים של בריטניה, צרפת ואיטליה, ולפי רצונו של וילסון כפו דמוקרטיה על גרמניה, שהיתה עד אז קיסרות. ההסכמים הכריחו את גרמניה להודות באשמתה במלחמה, לוותר על שטחים, לצמצם את הצבא, וכפו עליהם פיצויים גדולים שהקשו עליהם להשתקם - כל אלה היו סיבות משמעותיות בחוסר האמון בדמוקרטיה והכשל הכלכלי, שהיוו קרקע פורה לעליית הנאצים לשלטון. 
משפחת וילסון, אוגוסט 1912
עד כאן, מדיניות החוץ וההשפעה הגדולה שלו - לטוב ולרע. אבל עבור האמריקאים, הוא זכור גם בשל מדיניות הפנים, כמתבקש. כזכור, וילסון היה נשיא אוניברסיטת פרינסטון בשנים 1902-1910. אז למה בשנת 2016, סטודנטים יצאו למחאה בדרישה להסיר את שמו מבית הספר למדיניות ציבורית הקרוי על שמו? 
כשעמד לבחירות, מספר חסר תקדים של שחורים הצביעו עבורו, הם האמינו שהוא יפעל למען קידומם. השחורים אז לא נהגו להצביע לדמוקרטים, ווילסון עצמו נתן להם הבטחות. "המקום היחיד שבעולם שבו לא צריך להסביר לי כלום הוא הדרום", אמר פעם. בן הדרום היה ובן הדרום נשאר כל חייו. וכשהתמנה, הוא מינה לתפקידים בכירים אנשי דרום גזענים, תומכי עבדות. חברי הממשלה שלו קידמו את מדיניות ההפרדה בין שחורים ללבנים. המדינות הזו מתועדת בפרוטוקולים - אבל לא מתועדת התנגדות של וילסון. התקופה היא פחות מ-50 שנים אחרי ביטול העבדות,עם חוסר שוויון בין שחורים ללבנים, ומדיניות של הפרדה, אפליה וגזענות כלפי שחורים במדינות הדרום. בתהליך הדרגתי ואיטי, על ידי השרים, השחורים החלו להיעלם ממשרדי הממשל, וחדרי השירותים הופרדו. הניו יורק טיימס כתב על זה מעט, ובעיקר כתבו על הנושא בעיתונים של הקהילה השחורה. אמנם לא היו החלטות רשמיות וכתובות, אבל הדיווחים על ההפרדה הפדרלית המשיכו לזרום. היה ברור שמשהו קורה. בלשכת החריטה והדפוס, במחלקת הדואר, בהנהלת החשבונות של הדואר - היתה מדיניות של הפרדה עד סוף 1913. גם בחיל הים, מדיניות ההפרדה התרחבה. בסוכנויות ממשלתיות נוספות, היו גילויי הפרדה מסוימים, למשל בחדרי אוכל, כולל במקומות שבהם לא היתה נהוגה הפרדה בעבר. 
לא סתם זה קרה בעיקר בדואר  ובחיל הים - המובילים של המדיניות הזו היו אלברט בורלסון, שר הדואר, יוספוס דניאלס, שר חיל הים, וויליאם מקאדו, שר האוצר. אבל לא רק הפרדה - נעשו צעדים כדי לתת לשחורים רק את המשרות שנחשבו נחותות, ולמנוע מהם משרות בשירות הציבורי. מעולם לא היה צו נשיאותי שעסק בנושא הזה ודיבר על הפרדה. שלושת השרים נתפסו כאשמים העיקריים בדבר הזה. אבל וילסון ידע, ואישר. חברו אוסוולד גריסון וילארד היה פעיל נגד ההפרדה, ושאל את וילסון במכתב אם הוא מודע לפעולות שנעשות בממשל שלו. וילסון השיב כעבור יומיים ל"מכתב המצער". הוא אישר את קיומה של ההפרדה הפדרלית, וטען שזה לטובת שני הגזעים - כי חוסר שביעות הרצון וחוסר הנוחות ייפתרו. הוא התאכזב שוילארד לא הבין שהכוונה היא דווקא להפחית את אפליית השחורים, על ידי הפרדה. לפני הבחירות, וילסון הביע עניין בתכנית שהציע לו וילארד לקידום השוויון. אך ב-1913, כשכבר היה נשיא, דחה את ההצעה, בשל רגשות כמה מהסנטורים. וילארד ניסה להסביר לוילסון את התחושות הקשות של השחורים כלפי ההפרדה, וכמה הם פגועים מהמדיניות הזו. זה הטריד את וילסון, שלתפיסתו, המדיניות היתה מתונה ומתחשבת. הוא התייחס לכך שממקום מושבו בממשלה, הוא צריך את שיתוף הפעולה של כל שותפיו. הוא ביקש סבלנות כדי שיהיה לו זמן לברר אם הוא יכול לעשות משהו או לא.
 בהמשך השנה, וילסון כתב לסנטור שחור - ההצהרה הפומבית הראשונה שלו בנוגע להפרדה. וכך הוא כתב: "הייתי אומר שאני בעד ההפרדה הקיימת בחלק מהמחלקות". כשהגיעה אליו משלחת של פעילים שחורים בראשות וויליאם טרוטר, הוא הבטיח להם לחקור את ההפרדה. ויליאם מונרו טרוטר היה איש עסקים בתחום הנדל"ן ועורך עתון, שחור, שהקים את "הליגה הפוליטית העצמאית הלאומית", לאחר שפרש מהאיגוד הארצי, שגם היה בין מקימיו. הארגון שלו הוכר על ידי המפלגה הדמוקרטית ותמך בוילסון בבחירות.כעבור שנה, כשהם חזרו ודרשו לדעת מה קורה עם זה, וילסון אמר שחקירות שנעשו על ידו הראו שההפרדה הכרחית כדי למנוע חיכוכים בין עובדים שחורים ללבנים, ושמטרתן לא לפגוע או להשפיל את העובדים השחורים. וילסון טען  שזו לא בעיה פוליטית, אלא "אנושית", ולכן הוא לא צריך לעסוק בה. עד מהרה השניים החלו להתווכח. וילסון בירך על ההתקדמות שעשו השחורים ואיחל להם להמשיך בכך, אך אמר שיקחו "עוד מאה שנים למחוק את הדעות הקדומות". יותר ממאה שנים אחרי, אולי בזה הוא לא טעה. לכן, הוא אמר, עלינו לטפל בכך "כמו גברים מעשיים". לטענתו, הנזק נעשה כשנאמר לשחורים שההפרדה היא משפילה - לא בהשפלה שבהפרדה עצמה. הוא טען שהוא עצמו לא תומך בהפרדה, אבל לא טיפל בהפרדה הקיימת ותמך בהשארתה. 
כדי להסביר למה התכוון בחיכוך, הנה דוגמה למכתב שכתבה אישה לבנה שעבדה במשרד הפנים: "עבדתי גם עבור נגרו [כינוי התקופה לשחורים] עם עור כהה ושיער צמר. הרגשתי כך שאם אפשר להפסיק את הקיום שלי הייתי עושה את זה אז, כי אני אישה דרומית, אבי קצין מכובד במלחמת האזרחים…"
הארגון שתמך בהפרדה אסף עדויות שעסקו בנשים שנאלצו לעבוד עם "גברים או נשים נגרו, שומניים ומריחים רע", וקרא לתנאי העבודה האלה "לא דמוקרטים, לא אמריקאים ולא נוצריים". המכתבים הללו נשלחו לנשיא וילסון. 
עד סוף 1913, התמיכה של וילסון בהפרדה כבר היתה ידועה, ורבים הרגישו שזו המכה הגדולה ביותר מאז העבדות. שחורים מכל קצוות החברה מצאו שפה משותפת בנושא הזה. וילסון  המשיך לקבל מכתבים המוחאים על המדיניות הזו, מצפון ומדרום, משחורים ומלבנים, מכל שכבות האוכלוסיה. עצומות נחתמו. כנסיות ואנשי דת הצטרפו למחאה, כולל המועצה הלאומית של הכנסיות. "האיגוד הלאומי לקידום זכויות אנשים צבעוניים", הארגון הגדול בארצות הברית בנושא זה, ערך מסעות הסברה ברחבי המדינה. 
בסוף 1913, טרוטר נשא נאום המוני בבוסטון, נגד הפעילות הממשלתית הזו. גם וילארד חברו פנה לבסוף נגדו באופן פומבי, מה שהסב לו צער רב, והוא הביע זאת בפני שר האוצר מקאדו. מקאדו, מצידו, ענה שאין שום עניין של הפרדה במשרד האוצר. הם בכלל התכוונו להפוך את יחידת הרישום ליחידה "כלל-צבעית" (all-colored), הוא טען, ולמנות מפקח שחור, אבל המועמד הסיר את מועמדותו ולכן התכנית לא יצאה  לפועל. יש 60% לבנים ו-40% שחורים במחלקה, ורק נעשו צעדים כדי למנוע את התלונות של נשים לבנות שנאלצו לשבת ליד גברים שחורים. אם לא היו עושים זאת, זה היה יוצר חוסר נוחות ויוצר דעות קדומות. כשוילארד קרא את תשובתו של מקאדו, הקהל, חלק גדול ממנו פקידים שחורים שסבלו מההפרדה, פרץ בצחוק. גם עיתונים ומגזינים שחורים שלרוב היו בעלי דעות מנוגדות, התאחדו סביב הנושא הזה. הם אמרו: "מעולם קודם לכן הממשלה הפדרלית לא הפלתה בין עובדיה על בסיס צבע". עובדים שחורים ולבנים עבדו יחד קודם, תחת ממשלות דמוקרטיות ורפובליקניות, ובלי בעיות. לא היתה שום בעיה שהיה צריך לפתור. ההפרדה לא היתה שוויונית - היו אלה השחורים שהופרדו, שהורחקו, בחדרים הפחות טובים, בחדרי שירותים יותר רחוקים. במקום להפחית את העלבונות, זה הציג את השחורים כנחותים, תפיסה חברתית שהם גם ככה נאבקו בה. זה לא מה שהבטחת, הם אמרו לוילסון. הבטחת משחק הוגן, ומה שקורה עכשיו לא תואם לתפיסת העולם הדמוקרטית והדתית שלך. האמון שנוצר בינינו הופר. לעולם לא נצביע לך, או למפלגה, שוב. 
זאת היתה מכה קשה עבורם - הממשל תמך בדיוק בדבר שבו הם נאבקים כל כך הרבה שנים. ארצות הברית אמורה להיות מדינה חופשית,  והממשל פועל נגד העיקרון הזה. זה הרחיב את הגזענות, את ההתעללות. וילסון המשיך לטעון שזה לטובת השחורים, שיוכלו לשגשג בתוך קהילתם. 
בסופו של דבר - המחאה עבדה. בסוף 1913, תומכי ההפרדה קיבלו הוראה להפסיק. מדיניות ההפרדה במשרד הדואר ננטשה. עד החודשים הראשונים של 1914, ההפרדה הופסקה בעוד ועוד מקומות בממשל. לבסוף, ודי מהר, היא הופסקה לחלוטין. שש שנים אחרי סוף האירועים האלה, ב-1920, ביצע וילסון את אחד המעשים מקדמי השוויון ביותר בהיסטוריה - והיה לנשיא שחתם על זכות ההצבעה לנשים.   
לא הרבה אחרי מאורעות ההפרדה, אשתו האהובה אלן חלתה במחלת כליות, ומתה באוגוסט 1914. וילסון שקע בדיכאון. מספר חודשים אחר כך, פגש את אדית בולינג גאלט, אלמנה דרומית כמוהו. הוא הציע לה נישואים כעבור חודשיים, היא סירבה, אבל הוא המשיך לחזר עד שהיא נענתה. הם נישאו פחות משנה וחצי אחרי מותה של אלן, בדצמבר 1915. וילסון הוא הנשיא השני והאחרון (עד לרגע כתיבת שורות אלה כמובן) שנישא תוך כדי הכהונה. היו לו שלוש בנות, כולן מאשתו הראשונה. 
וודרו ואדית וילסון, יוני 1920. אדית מחזיקה את המסמך כיוון שוודרו משותק בצידו השמאלי
באוקטובר 1919, קיבל וילסון שבץ, שהביא אותו לשכב במיטה במשך שבועות, כשאשתו מסייעת לו ומחפה עליו. רק אדית והרופא שלו ידעו על כך. וילסון נותר נכה, בהתחלה על כסא גלגלים ולאחר מכן הלך בעזרת מקל. הוא היה משותק בצד שמאל של הגוף, ועם ראיה חלקית בעין הימנית. בפברואר 1920, מצבו נודע. למרות הירידה בתפקודו, המשיך להסתיר ולהתכחש למצב, ואפילו ניסה להביא לכך שייבחר לכהונה שלישית. הניסיון לא צלח. הוא עבר לוושינגטון עם אדית, המשיך להיות פעיל ציבורית עד כמה שהיה יכול, ומת בפברואר 1924, בגיל 67. הוא הנשיא היחיד שקבור בוושינגטון, בירת ארצות הברית. המחאות של 2016 לא הצליחו; אוניברסיטת פרינסטון החליטה לא להסיר את שמו של וודרו וילסון. היא כן התחייבה להיות שקופה גם בקשר לטעויות והחסרונות של וילסון, יחד עם הישגיו שהביאו לקריאת בית הספר על שמו. 

וודרו וילסון היה הכל: הוא תמך בהפרדה ולחם לשוויון; היה אידאליסט וניצח מלחמת עולם; לא ידע לקרוא והפך לאיש אקדמיה. בעולמנו יש עד היום אנשים שצריכים וצריכות להודות לו, וכאלה שיכעסו עליו. כאלה שחייבות וחייבים לו את חירותם, וכאלה שיאשימו אותו בגזילתה. הוא היה טוב והיה רע, עשה טוב ועשה רע. ובעיקר, הוא מאתגר את החשיבה שלנו על המורכבות שבסיפור ההיסטורי והאנושי. על השחור והלבן, על השטח האפור. על איך לשכוח, ואיך לזכור. 

הרשמה לרשימת התפוצה - לקבלת עדכונים על סיפורים ואירועים


תגובות