25.4.19

היסטוריה זה החיים בבאר שבע


ב-29/4 אני בבאר שבע, בהרצאה על ההיסטוריה של זכויות נשים.
מה יהיה שם?


אחת המהפכות החשובות בעולם מתרחשת כבר 170 שנה, וכמה מעט ידוע עליה. מי היו הנשים שהחליטו להיאבק למען זכות הצבעה, ומי ממשיכות את דרכן? מה משותף לנו ולנשים של לפני 100 ו-50 שנה, ומה שונה לגמרי? מה הקשר בין וירג'יניה וולף, פסטיבל וודסטוק ואליסה מילאנו? ולמי אנחנו חייבות את הזכות ללמוד, לעבוד ולהיות בעלות רכוש?

בואו לשמוע על ההיסטוריה שלנו שלא הכרנו. זה לא רק סיפור של נשים, זה הסיפור של החברה האנושית כולה. יש בו המון כוח, למידה ותקווה, ובעיקר - הרבה השראה.

 לפרטים נוספים ולהזמנת כרטיסים:

23.4.19

הנשים שנשארו במושב האחורי של רוזה פארקס

רוזה פארקס עלתה לאוטובוס ב-1 בדצמבר 1955 במונטגומרי, בירת אלבמה. היא ישבה במושבים האחוריים המיועדים לשחורים. כשהאוטובוס התמלא, עלו אליו אנשים לבנים שנותרו ללא מקום ישיבה. נהג האוטובוס ביקש ממנה ומשלושה גברים שחורים שהיו איתה לקום. הגברים עשו זאת. פארקס נשארה לשבת, ובכך נכנסה להיסטוריה כאישה השחורה הראשונה שסירבה לקום בפני לבנים. המקרה החריג יצר מהומות בציבור, והתחיל מחאה שהסתיימה בניצחון השחורים.
 זה נכון, ולא נכון. האירוע אכן קרה, רוזה פארקס סירבה לקום בפני הלבנים. האירוע שלה גם היה אירוע הפתיחה של מחאה במונטגומרי, שהובילה שינוי בארצות הברית כולה.
אבל היא לא היתה הראשונה.
 קלודט קולווין היתה נערה בת 15 כשעלתה עם חבריה לאוטובוס במונטגומרי, אלבמה, ב-2 במרץ 1955. היא ישבה באזור האחורי המיועד לשחורים, אך האוטובוס התמלא עד מהרה. הנהג, רוברט וו. קליר, דרש ממנה לפנות את מקומה. יחד עם קולווין, קליר ביקש משלוש נשים נוספות לעבור מקום. שתיים מהן קמו. קולווין ישבה ליד אישה הרה, גברת המילטון, שנדרשה לקום גם היא, ואמרה לנהג שהיא שילמה עבור הכרטיס והיא לא מתכוונת לקום. כך גם קולווין. הנהג הזמין משטרה לשתיהן. השוטר הגיע, וביקש מאחד הגברים השחורים לקום עבור המילטון ההרה. קלודט המשיכה לעמוד בסירובה, הוצאה מהאוטובוס בכוח על ידי השוטר, ונעצרה.
 הן הכירו אחת את השניה. שבועיים לפני שקולווין נעצרה, רוזה פארקס התקשרה להוריה והזמינה אותה להצטרף לקבוצת נוער שהיא הובילה. רוזה כינסה את בני ובנות הקהילה השחורה במונטגומרי, ודיברה איתם על האפליה בעירם. זו היתה התקופה של המאבק נגד אפליית השחורים. בדרום ארצות הברית שחורים למדו בבתי ספר נפרדים, שתו מברזיות נפרדות, ישבו במושבים נפרדים באוטובוסים. אי.די ניקסון, נשיא האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, ה-NAACP באלבמה, עבד ללא לאות כדי לנסות ולעורר שינוי חברתי. ואז באה נערה, שנעצרה מפני שביקשה לשבת באוטובוס באופן שווה. אבל היא היתה צעירה, לא יצוגית, שגם נכנסה להריון, אולי אפילו מגבר נשוי. וזה לא התאים לסיפור ולמטרה של הארגון למען שוויון זכויות השחורים.
 בתשעת החודשים שבין קולווין לפארקס, היו גם מרי לואיז סמית', אורליה בראודר, ג'נט ריס וסוזי מקדונלד, אישה בת 70 שהלכה בעזרת מקל. כולן סירבו לקום בפני אדם לבן באוטובוס במונטגומרי, ונעצרו. אף אחת מהן לא התאימה לארגון.
 והיתה גם איירין מורגן. אם צעירה, בת 27, שנסעה להחלים מניתוח בבית הוריה בשנת 1944. היא לקחה את ילדיה ועלתה על האוטובוס ממרילנד לוירג'יניה. גם היא הלכה לשבת מאחור, במקום השמור לשחורים. אך כשעלו נוסעים לבנים ללא מושב, היא סירבה לקום בפניהם. "לפעמים את זועמת כל כך, עד שאין לך זמן לפחד", אמרה אחר כך. היא בעטה בשוטר, ושילמה קנס של מאה דולר. אבל היא לא שתקה. היא ערערה לבית המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, לבדה, ללא ארגון מאחוריה. הערכאה הגבוהה ביותר. עורך הדין שלה היה ת'ורגוד מרשל, לימים השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון. והיא ניצחה. לבדה, אישה שחורה בשנות ה-40' בארצות הברית, בבית המשפט העליון, את מדינת וירג'יניה. בית המשפט קבע שההפרדה באוטובוסים בין מדינתיים אינה חוקתית. בין מדינתיים, כי רק שם בית המשפט הפדרלי, של ארצות הברית כולה, יכול לשפוט. לא בתוך המדינות עצמן. אולי מפני שהיתה לבדה, לא חלק מארגון כלשהו, המקרה לא זכה לתפוצה בציבור, והאכיפה היתה מועטה.


File:Claudette Colvin.jpg
קלודט קולווין בגיל 13

ואז הגיעה רוזה פארקס.
גם פארקס עצמה לא היתה אישה מבוגרת שנקלעה לסיטואציה בלתי צפויה, כמו שמקובל לחשוב. היא נולדה ב-1913 בשם רוזה מק'קולי, במונטגומרי, 16 שנים לפני קולווין. נכדה של עבדים. אמה היתה מורה ואביה נגר. סבה היה זה שלימד אותה לא לפחד מהלבנים, ולהיות אמיצה מולם. היא היתה תלמידה מצטיינת, סיימה תיכון בתקופה שבה רק 7% מהשחורים הגיעו להישג הזה. כשילד לבן דחף אותה מהמדרכה, היא דחפה אותו בחזרה, ואמו איימה שהיא תביא למעצרה. כשילד לבן איים עליה עם לבנה, היא איימה עליו בחזרה. "העדפתי לעבור לינץ' מאשר שהם ידרסו אותי", היא אמרה שנים אחר כך.
בשנת 1932 היא נישאה לריימונד פארקס, ספר ופעיל פוליטי. הם חלקו את השאיפה לשינוי ולשוויון, ולפעילות פוליטית למען המטרה הזו. פארקס עבדה במגוון עבודות, כמו משק בית וכוח עזר בבית חולים.
בשנת 1942, פארקס הכירה את אי.די ניקסון, פעיל פוליטי שהגדיל את הרשומים השחורים להצבעה באופן משמעותי, ובא לרשום גם את הזוג פארקס. זה היה אחד המאבקים המשמעותיים של השחורים בתקופת ההפרדה, כיוון שמבחינה חוקית הם יכלו להצביע, אך בארצות הברית לא מקבלים פתק אוטומטית לדואר, צריך ללכת להירשם, ושורה של תקנות וחוקים בשם חוקי ג'ים קרואו מנעו מהם את ההרשמה להצבעה בפועל. 
 ניקסון התיידד עם הזוג פארקס הנחוש. רוזה ביקשה להצטרף לארגון, והוא הטיל עליה להיות מזכירה, כי לטענתו "נשים לא צריכות להיות בשום מקום חוץ מהמטבח". היא היתה האישה היחידה בארגון, עוד הרבה לפני תקרית האוטובוס. ב-1944, היא קיבלה עבודה בבסיס חיל האוויר מקסוול, אצל זוג לבן, במשק בית ובתפירה. בבסיס לא הונהגה הפרדה גזעית, כיוון שזה היה שטח פדרלי. היא והזוג הלבן הפכו עד מהרה לחברים, והם עזרו לה ללכת ללמוד במוסד לחינוך לשוויון זכויות. למרות שהחוקים בארצות הברית מנעו מהשחורים הצבעה בפועל, היא גם הצליחה להירשם להצבעה בבחירות אחרי שלושה ניסיונות. היא היתה שותפה לאחד הקמפיינים המשמעותיים ביותר למען אישה שחורה שנאנסה. בנובמבר 1955, ארבעה ימים לפני שסירבה לקום בפני לבנים באוטובוס, היא השתתפה בעצרת למען נער שחור שנרצח על ידי לבנים. אבל אף אחד מהקמפיינים לא הביא לשינוי, וכך הצטברו אצלה הכעס והתסכול.
ובדצמבר 1955, הגיע האירוע שבו הצליחה להביא לשינוי ממשי. איש לא אמר לה לעשות את זה. כמו הנשים שלפניה, כפי שהיתה כל חייה, גם היא באותו רגע החליטה לא להתכופף בפני האפליה והדיכוי. היא התקשרה לניקסון מהמעצר, כדי שישחרר אותה בערבות. ניקסון, אותו אחד שנתן לפרקס להיות מזכירת הארגון, סוף כל סוף קיבל את המועמדת המתאימה שלו. היא היתה מבוגרת מספיק, מיושבת, נשואה, מעוררת אמפתיה. דמות מושלמת שהציבור יוכל להזדהות איתה. 
הוא פנה גם למרטין לותר קינג, אז בן 26, כומר חדש באזור, כדי שינהיג את המאבק, והוא אכן נבחר.
 האגודה לקחה את האירוע הזה, וניצלה אותו כדי לפתוח בחרם של התושבים השחורים על האוטובוסים. זה היה נזק ממשי לחברת האוטובוסים, כי 75% מהנוסעים בהם היו שחורים. האגודה דאגה להסעות מצד שחורים בעלי רכבים, נהגי מונית שחורים גבו מחיר של נסיעה באוטובוס, ולרוב הם פשוט הלכו ברגל. החרם נמשך יותר משנה, מה-5 בדצמבר 1955 עד ה-20 בדצמבר 1956. המדיניות אז היתה "נפרדים אבל שווים" - הגזעים יהיו מופרדים, אך יקבלו שירותים שווים. על אף שמדיניות זו הוכרזה כלא חוקתית כבר ב-1954, בפועל היא המשיכה.
 הם לא ביקשו לבטל את חוקי ההפרדה. הם ביקשו לשכור נהגים שחורים, ומדיניות שבה מי שנכנס ראשון לאוטובוס מקבל מקום, כשהלבנים ממלאים את המקומות הקדמיים, והשחורים את האחוריים. ועיריית מונטגומרי לא נכנעה.
כחודשיים לאחר תחילת החרם, החלו הפעילים לחשוב על צעדים נוספים. הם רצו לתבוע בבית המשפט, על אי החוקיות של ההפרדה. הם נזכרו בקלודט קולווין, ובשאר הנשים שבאו אחריה, ולפני רוזה פארקס. עכשיו הם היו צריכים אותן. שני עורכי דין עבדו על התביעה - פרד גריי, עורך דין שחור, וקליפורד דאר, עורך דין לבן. דאר חשש לתבוע בשם פארקס, כי הניח שהתביעה תישאר בתוך אלבמה, והם רצו לפנות לבית המשפט הפדרלי ולהביא לשינוי בכל ארצות הברית.  וכך, גריי ניגש לחמש הנשים שלא הסכימו לקום באוטובוס. יחד, הם יצאו לתביעה פדרלית. ריס פרשה, בשל איומים מהקהילה הלבנה. שאר הנשים המשיכו בתביעה. התיק נקרא בראודר נגד גייל - בראודר היתה אחת התובעות, גייל היה ראש עיריית מונטגומרי.
ביוני 1956, בית המשפט המחוזי קבע כי "אכיפת ההפרדה של נוסעים שחורים ולבנים באוטובוסים הפועלים בעיר מונטגומרי מפרה את חוקת וחוקי ארצות הברית".
ב-13 בנובמבר 1956, בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר את פסק הדין, והורה למונטגומרי ולאלבמה להפסיק את ההפרדה באוטובוסים. חודש לאחר מכן, בית המשפט העליון דחה את בקשת אלבמה לשימוע חוזר. וב-20 בדצמבר, גייל קיבל הודעה רשמית. סוף החרם, סוף ההפרדה.

File:RosaParks-BillClinton.jpg
רוזה פארקס מקבלת את המדליה הנשיאותית מביל קלינטון, 1996

בשנת 1996, רוזה פארקס קיבלה את המדליה הנשיאותית מידי ביל קלינטון. היא הלכה לעולמה בשנת 2005. בשנת 2001, שש שנים לפני מותה, קיבלה אותה גם איירין מורגן. קלודט קולווין עבדה כאחות עד פרישתה בשנת 2004, והיא חיה כיום בניו יורק. במהלך השנים, היא ומשפחתה ניסו להשיג הכרה לפועלה, בהצלחה מועטה.
 בשנת 2016, המוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקנית קיבל פניה מצד משפחתה של קולווין, להכליל אותה במוזיאון, לצד רוזה פארקס. הבקשה לא נענתה.
גלוריה לאסטר, אחותה, אמרה:
"כל מה שאנחנו רוצים הוא האמת, למה ההיסטוריה לא מספרת  את זה כמו שצריך? אם לא קלודט קולווין, אורליה בראודר, סוזי מק'דונלד ומרי לואיז סמית', אולי לא היו ת'ורגוד מרשל, מרטין לות'ר קינג ורוזה פארקס".
זה סיפור על יחסי כוחות, בין שחורים ולבנים, אך גם בין נשים לגברים, בין בעלי תפקידים לפשוטי העם, בתוך קהילה שנלחמת על שוויון. על הדרך שבה סיפורים נכנסים להיסטוריה, על שינוי חברתי שלא יכול לבוא כנראה ללא דחיפה, חשיבה, ולא מעט יחסי ציבור. ובעיקר, זה סיפור על אומץ לב, של נשים שלא היה להן כלום, ועדיין ידעו לעמוד על שלהן ולשלם את המחירים. על שוויון ועל חופש, שבשבילם, כך נראה, בני אדם יהיו מוכנים לעשות הכל.

ביום שני הקרוב, ה-29/4 אני אגיע לבאר שבע, להרצאה על ההיסטוריה של זכויות נשים. בואו (ואל תשכחו להגיד שלום!) לפרטים נוספים:




תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים



תגיבו לי, תמיד אשמח לשמוע מכם

17.3.19

מארי אנטואנט - השיימינג הגדול של המהפכה הצרפתית

הפוסט הזה בא לעשות צדק היסטורי. צדק עם נערה בת 15 שהוצאה מהבית, הגיעה למדינה זרה ונישאה לגבר שלא הכירה. אתם אולי מכירים אותה בשם מארי אנטואנט, מלכת צרפת בזמן המהפכה הצרפתית. או בזכות אחת השמועות הנפוצות, הידועות, והמרושעות בהיסטוריה.
"אם אין לחם שיאכלו עוגות".
לא צריך לשאול אם המשפט הזה מוכר. זה אחד המשפטים הידועים בעולם, הסמל של מארי אנטואנט כמלכה הצרפתיה תאבת הבצע, הנהנתנית, המנותקת מהעם.
אבל היא לא אמרה את זה. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו כתב את המשפט הזה בספר שכתב בשנת 1767, ופורסם בשנת 1782, שבע שנים לפני פרוץ המהפכה. הציטוט יוחס למלכה כלשהי, לא למארי אנטואנט, ועוד לפני פרסום הספר, זו היתה אמירה ידועה בצרפת.
כשהמשפט נכתב, מארי אנטואנט היתה בת 12, ובכלל לא קראו לה מארי אנטואנט.
היא נולדה כמריה יוספה יוהנה אנטוניה בשנת 1725, כנסיכת אוסטריה. היא היתה  הבת ה-15 של קיסרית אוסטריה רבת ההשפעה מריה תרזה. אנטוניה נחשבה לילדה מוכשרת, יפה, אהודה ומלאת חיים. אולי התכונות האלה היו בעוכריה, כיוון שאמה ראתה אותן וחשבה שהיא תהיה הבת המושלמת להשיא לנסיך צרפת, המבוגר ממנה בשנה. המשפחה הניחה שאנטוניה תקסים גם את הצרפתים ותחזק את הקשרים בין שתי המדינות, ובתקופה הזו, ככה חיתנו את בנות ובני האצולה. וכך מריה אנטוניה חצתה בגיל 15 את הגבול בין אוסטריה לצרפת. 
כשהגיעה לצד השני של הגבול, השילה מעצמה את כל הסממנים התרבותיים שהכירה, ולקחה על עצמה שם חדש, ומדינה חדשה. מאותו רגע היא הפכה לנסיכה צרפתיה, התנתקה ממשפחתה, ותיקשרה עם אמה רק במכתבים, כשזו מנסה לנווט את דרכה בארמון כך שתתאים לצרכים הפוליטיים. מארי אנטואנט הצעירה לא סבלה ממחסור בלחם; היא כן סבלה ממחסור באהבה. בעלה היה הפוך ממנה: הוא היה מרוחק, לא התייחס אליה, כמו שצריך או בכלל, והיחסים היו  מעורערים. הם לא הצליחו להביא יורש לעולם, בגלל בעיה פיזית שלו, והלחץ סביבם היה גדול. למרבה המזל, הבעיה בנישואים נפתרה כעבור מספר שנים, והם הביאו לעולם ארבעה ילדים. שניים מהם מתו בילדותם.
אם אין לחם שיאכלו עוגות? לא ממש. בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, האצולה נהנתה מחיי מותרות, וכך גם הכנסיה, בעוד שאר האוכלוסיה, 97%, סבלו מעול של מיסים ויוקר מחיה. האצולה הצרפתית היתה מורמת מעם, עם תלבושות מסובכות שמטרתן להפגין עושר ומעמד, טקסים אינסופיים שחדרו לכל תחומי החיים, וריחוק מהציבור.
היתה זו מארי אנטואנט הצעירה שהכניסה את הרוח של חמלה וקירבה לעם. כשזיקוקים בעת החתונה גרמו לשריפה עם נפגעים, היא הלכה וטיפלה בקורבנות באופן אישי, והעבירה כסף באופן קבוע למשפחות. כשנסעה בכרכרה שלה, היתה אוספת פצועים וילדים עניים ומסייעת להם. היא סירבה להשתתף במסעות ציד מלכותיים מסורתיים, כיוון שהם הרסו את חלקות האדמה של האיכרים. מצב העניים הרבים בצרפת הטריד אותה והעסיק אותה. היא היתה חביבה, שנונה, עממית ופשוטה. כל מה שהאצולה הצרפתית לא היתה.
והעם, העם ראה את זה ואהב אותה. העם הצרפתי ראה לראשונה נסיכה שכולה עדינות וחמלה, שרואה אותם כבני אדם, שהיא כמוהם ולא התנשאה מעליהם כמו בני האצולה האחרים. בשנת 1774, כשהיא בת 19 והוא בן 20, הוכתר בעלה למלך צרפת. כשהוכתרה למלכה בעקבות כך, תשואות הקהל נמשכו 15 דקות תמימות. כשהארמון ביקש להטיל על העם את המס המסורתי להכתרת מלך, שנקרא חגורת המלכה, מארי אנטואנט ביקשה לבטל את המס ואמרה בחוש הומור אופייני, "לא נהוג ללבוש חגורות בימינו". 


x
ההשפעה האופנתית שלה היתה חסרת תקדים. היא היתה מלכה סלבריטאית, הרבה לפני הפפראצי והאינסטגרם. כל הדברים האלה שאנחנו רואים היום, הכוכבות על השטיח האדום עם השמלות היוקרתיות שאפשר רק לחלום ללבוש, התחילו שם. לנסיכות של ימינו אין כלום עליה. יותר סביר שהן הפכו לכאלה, אחרי שהיא היתה כזאת. מעצבת האופנה שלה, רוז ברטין, היתה למעשה מעצבת האופנה הצרפתיה הראשונה, ויחד שתיהן המציאו את סגנון האופנה הגבוהה, ההוט קוטור.
גם השיער שלה הפך למודל חיקוי והערצה. יחד עם מעצב השיער שלה, לאונרד אוטי, הם פיתחו את הפוף, סגנון השיער הגבוה שלה, והמציאו אין ספור תסרוקות חדשניות ומיוחדות. זה לא היה רק הסידור של השיער עצמו; הם השתמשו בשיער כאמנות, הכניסו לתוכו מוטיבים המציינים את אירועי האקטואליה, חגים ומועדים, אירועים היסטוריים חשובים. כמו הבגדים, גם השיער היה עבור מארי אנטואנט מקום להבעה עצמית ואמנותית.

כן, היא חייה כל חייה בארמונות, והיא אהבה את חיי המותרות, ללא ספק. אבל זה לא כל מה שהיא היתה. 
מארי אנטואנט בתקופת השיא שלה, 1779

אז מתי הסיפור שלה השתנה? מתי המלכה הנערצת והאדיבה הפכה לסמל של רוע ונוקשות לב?
כבר כשפרצה המהפכה, בשנת 1789, התחילו השמועות. כל מה שהביא לה הערצה בעבר, הפך למקור להשמצות בידי אצילים שרצו בהצלחת המהפכה. אמרו שילדיה הם מגבר אחר, בגדיה ותכשיטיה הפכו למושא ללעג וביקורת על בזבזנות, וגם העלילו שביקשה תכשיט שהמלך לואי הארבעה עשר ביקש לפני מותו שיעצבו עבור פילגשו. ככל שהמהפכה התקדמה, כך השמועות אודותיה גברו. לא היה לה מה לעשות נגד זה. היא הפכה לסמל השחיתות והרוע המלוכני. מארי אנטואנט אמרה בשלב כשלהו, שהרכילות היא זו שתביא למותה. אי אפשר שלא להזכיר פה את דיאנה, נסיכת בריטניה שחיה ומתה מאתיים שנים אחריה במרדף הפפראצי.
בתוך הבלגן של המהפכנים שרצו להפיל את משפחת המלוכה, ניסתה מארי אנטואנט לקחת פיקוד מול בעלה המלך המבוהל, אבל העם השתמש בזה כדי לצייר את המלך כחלש ואותה כשתלטנית. המהפכנים פרצו לתוך ארמון ורסאי, והמשפחה נמלטה לארמון טווילרי שבפריז. לא היתה לה סמכות, אבל היא הצליחה לשכנע את בעלה לחתום על החוקה החדשה, שביטלה את מעמד המלוכה, רק כדי לפייס את העם. כשגם זה לא עבד, והחשש לחייהם גבר, היא הבינה שצריך לעשות מעשה. היא השתמשה בכל קשת הקשרים הדיפלומטיים שלה, ופנתה למלכים ממדינות שכנות, לקרובי משפחתה, כדי לארגן בריחה. כנסיכת אוסטריה לשעבר, היתה לה האפשרות לברוח לבדה, אך היא סירבה להימלט ללא בעלה וילדיה. ב-1791 היא הצליחה לארגן ניסיון בריחה משפחתי. הם הגיעו לגבול אוסטריה, שם עובד דואר חד עין זיהה אותם. הם נתפסו ונכלאו.
התקופה הזו היתה עקובה מדם. הגיליוטינה עבדה שעות נוספות מול כל מי שנחשב למתנגד, וההמון היה צמא לדם של מארי אנטואנט במיוחד, כמי שייצגה בעיניו את חוליי השלטון שבראשו עמד בעלה, המלך לואי ה-16. בינואר 1793 עמד לואי ה-16 למשפט, שבסופו הוצא להורג. מארי אנטואנט נשארה בכלא עם ילדיה. בנה בן ה-8, לואי שארל, הפך ליורש העצר מיד עם מות אביו. ביולי המהפכנים לקחו אותו מידי אמו, כדי לחנך אותו בעצמם. זמן קצר לאחר מכן, הופרדה מארי אנטואנט גם מבתה, והושמה בכלא צר וטחוב. למלכה שהמציאה את האופנה הגבוהה, היו עכשיו שמלה שחורה וישנה, גרביים עם חורים שהיא נאלצה לתקן מדי יום, ולא היו לה נעליים בכלל.
בניגוד לבעלה, שמשפטו התנהל לפי כל הכללים המקובלים, היא לא זכתה למשפט הוגן. כל השמועות שהופצו עליה במהלך השנים, הוצגו במהלך המשפט כעובדות. כל מי שהיתה - אהבת האופנה, אהבת החיים, וגם הכוחות והאומץ שלה - כולם הוצגו באופן שלילי. ברגע השיא של המשפט, הוכרח בנה להעיד כי נוצל מינית על ידה. היא הביעה את הזעזוע שלה מההאשמה, שנוגדת לטענתה כל מהות אימהית. לבסוף היא אמרה: "הייתי מלכה, ולקחתם את הכתר שלי; רעיה, והרגתם את בעלי; אמא, וגזלתם ממני את ילדיי; רק הדם שלי נשאר: קחו אותו, אבל אל תגרמו לי לסבול".
הוצאתה להורג בגיליוטינה, תחריט משנת 1794

כבר ביום גזר הדין, ב-16 באוקטובר 1793, היא נשלחה לגיליוטינה. בתה הוצאה להורג מעט אחר כך. בנה יורש העצר, הושאר במצודה בה נכלאה משפחתו, ומת לאחר כשנה כתוצאה מהזנחה. רק בתה הבכורה, מארי תרז, שוחררה לאחר שלוש שנים ונשלחה לגלות, שם חיה עד גיל 72. ואם היא לא אמרה אם אין לחם שיאכלו עוגות, מה היא כן אמרה?
"סליחה אדוני, זה לא היה בכוונה" - אלה היו מילותיה האחרונות, למוציא להורג, כשדרכה על רגלו בטעות.
אז איך היא היתה רוצה שנזכור אותה? בתלבושות, בתסרוקות, באופי החביב, בגילה הצעיר? מה היא באמת היתה אומרת, אם היתה חיה בתקופה שבה לא מוציאים להורג, שבה היא יכולה להתבטא, שבה יש הזדמנות שניה? אי אפשר לדעת. אבל אפשר לנסות לזכור אותה, ואת החשיבות שלה.
את ההשפעה שלה על התרבות והאופנה, את חוכמת הרחוב המלכותית שלה, את הקסם האישי ויכולת ההתמודדות שלה בגיל כל כך צעיר במקום זר לחלוטין. מאתיים שנה לפני הנסיכה דיאנה, לפני קייט ומייגן, נסיכה שנשלחה מבית ילדותה אל מקום חדש וזר. היא היתה נסיכה ומלכה טובת לב, משפיעה תרבותית, אישיות שובבה וקלילה,קורבן שיימינג, מנהיגה שלקראת הסוף גם קצת פישלה. ובעיקר, אישה יותר אמיתית, ויותר שלמה, מאיך שאנחנו זוכרים אותה היום.


תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים

ב-29/4 אני בבאר שבע, בהרצאה על ההיסטוריה של זכויות נשים. בואו בהמוניכם! לפרטים נוספים:
מזכות הצבעה עד MeToo - ההיסטוריה של זכויות נשים


תגיבו לי, תמיד אשמח לשמוע מכם.
השארת תגובות דרך הסמארטפון והמחשב בתיבה הזו (למטה אפשר להשאיר תגובות מהמחשב בלבד)

19.2.19

אז מה גלילאו גליליי באמת עשה? (ומה הוא ממש לא)

מזל טוב ושפע ברכות לגלילאו גליליי, שחוגג החודש את יום הולדתו ה-455, ולניקולאוס קופרניקוס, שחוגג 546. בהפרש של 91 שנים פחות ארבעה ימים, ב-15 וב-19 בפברואר, נולדו שני אנשים שגורלם קשור יחד לנצח, וששינו את פני העולם. ולכבוד יום הולדתם, נחגוג להם בדרך שהם כנראה הכי יעריכו: שבירת מיתוסים.
 כי הרי במה הם ידועים? בשבירת המיתוס של הכנסיה אודות כדור הארץ שעומד במרכז היקום, והמשפט הידוע של גלילאו: "ועל פי כן נוע תנוע".
אז זה המיתוס הראשון להישבר פה, והוא אחד הגדולים שבהם: בתקופה שלהם, אף אחד לא חשב שכדור הארץ שטוח. לא היה גילוי כזה, שכדור הארץ עגול, והמחקרים של גלילאו וקופרניקוס ממש לא היו קשורים לזה. זה התגלה לכל המאוחר בימי יוון העתיקה. ספינות נעלמו בים בהדרגה, הירח הטיל צל עגול, וכוכבים נראו אחרת בכל מקום. כל זה לא יכול להיות בכוכב "שטוח הארץ". היתה זו הכנסיה הפרוטסטנטית שהפיצה את המיתוס שכך חשבו פעם. נחזור אליה בהמשך.
הראשון לגלות שכדור הארץ סובב סביב השמש היה ניקולאוס קופרניקוס. הוא נולד בשנת 1473 בשם ניקולאי קופרניק, להורים פולנים. הוא התייתם בגיל צעיר, ודודו, שהיה בישוף, גידל אותו. בגיל 18 עבר לאיטליה, שם למד רפואה והשלים דוקטורט במשפטים. האוניברסיטאות לא רק היו קשורות קשר הדוק לכנסיה, אלא לא היה מדע אז כפי שאנו מכירים כיום, ולא כמויות ידע כאלה. בתקופה הזו הכנסיה היתה חזקה, ושלטה בכל תחומי החיים. כל ההשכלה היתה דתית, וכך גם האוניברסיטאות. לא היה דבר כזה חילוניים, כולם היו שייכים לדת כלשהי. ובעיקר הנצרות, שהיא עד היום הדת הגדולה ביותר בעולם, שלטה באירופה כבר אז. הכנסיה לקחה את הכתבים של יוון העתיקה, והפכה אותם למקודשים. כל מדען שלט במגוון של תחומים: פילוסופיה, רפואה, מתמטיקה ועוד, הכל ביחד. ומי היה הראשון שהפך את המדע למה שאנחנו מכירים כיום?
נכון, הוא בעצמו.
כך קופרניקוס נראה

טוב, לא באמת. מי שבאמת היה הראשון כנראה (לכו תדעו), היה אריסטרכוס מסאמוס, אסטרונום ומתמטיקאי מיוון העתיקה. זה היה בערך 1,700 שנה לפני קופרניקוס, ובטח שהרבה לפני הנצרות והכנסיה. אבל כל מה ששרד מהתיאוריה שלו הוא ציטוט של ארכימדס, ולמרות שהוא כתב על זה כבר מזמן, זה לא הידע שהשתרש. קופרניקוס ידע עליו, וגם גליליי. אפשר להגיד שקופרניקוס היה הראשון שכתב את זה בעולם המודרני, ושהגילוי הזה שלו השפיע הלאה.
אבל זה לא הדבר הכי חשוב במה שהוא גילה. הוא התחיל למעשה את המהפכה המדעית. כל הימים בספריות ובמעבדות שביליתם בלימודים, מנסים להגיע למסקנות שלכם על ידי חישובים והסקת מסקנות? קופרניקוס היה הראשון שפירסם תוצאות של מחקר שנעשו על ידי חישובים ומסקנות שלו, לא על ידי כתבי קודש או הנחות מוקדמות אחרות. האוניברסיטאות היום כבר לא דתיות, וההתחלה של התהליך הזה, היתה אצלו.
 התיאוריה ההליוצנטרית קוראים לזה - הליו ביוונית זה שמש, כלומר - השמש במרכז. לא דבר פשוט עבור הכנסיה לגלות, שאנחנו לא נמצאים במרכז היקום.
 וזה הזמן לשבירת מיתוס גדולה במיוחד: הכנסיה הקתולית בכלל לא התנגדה לזה. קופרניקוס היה לא רק אסטרונום וחוקר, הוא היה גם איש דת, חבר כנסיה רשמי. הוא ביצע את המחקר שלו מתישהו בין 1514-1510. הממצאים שלו פורסמו בקרב חבריו למקצוע, והיו לו תלמידים שהעריצו אותו והלכו אחריו, ודחפו אותו להפיץ את התיאוריה שלו. ב-1533, הגיע מכתב לאפיפיור שהסביר על התיאוריה ההליוצנטרית, וגם בכירים נוספים בכנסיה התעניינו בה. האפיפיור היה מרוצה מהתיאוריה. זה היה מסובך מאד, מאות עמודים של חישובים שאף אחד מחוץ לתחום הזה לא היה יכול באמת להבין. הוא לא דיבר על הדת בתיאוריה שלו, לא ניסה לכופף את כתבי הקודש, לא קבע את התוצאות שלו כעובדה. ולכנסיה לא היתה סיבה להתנגד. הוא לא פירסם את מחקריו כספר במשך שנים ארוכות, ובשנת 1543, כשהוא בן שבעים ומצבו הבריאותי רופף, פירסם לבסוף את הספר "על תנועת גרמי השמיים". בהקדמה של הספר, נכתבה הסתייגות לגבי אמיתות המסקנות וההתנגדות שלהן לכתבי הקודש. ככה, ליתר ביטחון כנראה. הוא הלך לעולמו חודשיים אחר כך, משבץ מוחי. אסטרונומים ומתמטיקאים רבים תמכו בתיאוריה שלו, אחרים פחות הסכימו איתה. אבל הכנסיה לא רדפה אותו, בשום שלב.
המודל ההליוצנטרי, כפי שהופיע בספרו של קופרניקוס

 21 שנים אחר כך, בשנת 1564, נולד בפיזה שבאיטליה גלילאו גליליי. בפינת הגאווה הלאומית, גלילאו וגם גליליי זה בעצם "הגלילי", על שם הגליל שלנו. בדומה לקופרניקוס, גם הוא התייתם בגיל צעיר, מאמו, ומשפחתו עברה לפירנצה. אביו דחף אותו ללמוד רפואה, אך גלילאו הצעיר פרש ועבר ללמוד מתמטיקה, שאותה אהב יותר. כמקובל בתקופה ההיא, הוא היה גם פילוסוף ואסטרונום, והיו לו קשרים בותיקן. וכך החלה דרכו אל דפי ההיסטוריה.
 עכשיו בואו נמשיך לשבור את המיתוסים: חלקכם ודאי שמעתם שגלילאו השתמש בטלסקופ לראשונה. זה נכון, אבל הוא ממש לא המציא אותו. מי שמיוחסת לו ההמצאה הוא בחור הולנדי בשם הנס ליפסהיי. מה שגלילאו כן עשה, זה לקחת את ההמצאה הזו שכבר היתה מוכרת אז, ולשכלל אותה כך שיוכל לחקור את הכוכבים, בלי לראות מעולם טלסקופ בעצמו. הוא חיזק ואישש את המודל ההליוצנטרי. הוא פירסם את הספר שלו ב-1610, וכמו אצל קופרניקוס, הוא לא ריגש במיוחד את הכנסיה. אבל מה שהיה בתקופתו של גלילאו, הוא אינקוויזיציה. כן, כמו בגירוש ספרד, היתה גם ברומא אינקוויזיציה שרדפה את מי שעל פי דעתם כפרו בנצרות. כשהספר שלו יצא בשנת 1614, התיאוריה שלו התחילה לתפוס קצת התנגדויות, אבל לא באופן גורף. ואז, בשנת 1615 הוגשה נגדו תלונה לאינקוויזיציה. זו האשימה את גלילאו בכפירה, ובאמונה בכך שכדור הארץ נע, מה שסותר את כתבי הקודש, ובפרט את ספר יהושע. יהושע הרי אמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" - כלומר, השמש צריכה לעמוד, לא הארץ.
 בפברואר 1616, האינקוויזיציה, בראשות האפיפיור פאולוס החמישי, החליטה לא להאשים אותו בכפירה. היא כן החליטה להעמידו לדין, על כך שהתיאוריה שלו שגויה (לא שהיו להם הוכחות לזה). ההחלטה היתה לאסור על התיאוריה. גלילאו שיתף פעולה עם הפסיקה. כן כן, לא התנגד, לא עמד על דעתו. במרץ 1616 הכנסיה הקתולית אסרה באופן רשמי על התיאוריה ההליוצנטרית, והוסיפה לאיסור את ספרו של קופרניקוס. גלילאו לא הוזכר שם בשמו. גלילאו, שימו לב, בכלל לא עמד למשפט בשלב הזה, והמשיך בחייו כרגיל.
כך גלילאו גליליי נראה

 כעבור שמונה שנות שקט, נבחר אפיפיור חדש - אורבנוס השמיני. הוא היה מעריץ גדול של גלילאו, וחבר שלו. גלילאו ראה בכך את ההזדמנות שלו, וניגש לעבודה. בשנת 1632 הוא פירסם את הספר "דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות, פטולמאית וקופרניקאית". הוא כתב שם על שתי הגישות, עם הוכחות והסברים, והגישה ההליונצטרית של קופרניקוס התגלתה שם כיותר סבירה. בתחילת הספר, ממש כמו קופרניקוס לפניו, הוא כתב שהכל בדיוני. אבל טעות אחת הוא כן עשה. האפיפיור הוצג שם באופן נלעג, ואורבנוס קצת נעלב. הוא היה חבר אישי של גלילאו, ובאותה תקופה מעמדו היה תחת סכנה בשל צמיחת הנצרות הפרוטסטנטית. והחבר הטוב שלו, המדען המוערך, פירסם ספר שלועג לו, לסמכותו, לשלטון שלו.
 האינקוויזיציה הזמינה אותו לרומא, הוא עמד למשפט, והורשע בחשד בכפירה, בהגנה על תנועתו של כדור הארץ, ובהכחשת הסמכות של כתבי הקודש. חשד בכפירה היה רחוק מלהיות הפשע הכי חמור שיש, בטח לא כפירה של ממש. הספר נאסר כמובן והוא נשלח למאסר בית. כל המשפט ארך פחות מיום. המעמד שלו והחברות שלו עם האפיפיור הם גם בדיוק הסיבה שלא עינו אותו, ולא שמו אותו בכלא, ולא האשימו אותו בכפירה, ובטח שלא גזרו עליו עונש מוות. מאסר בית, בביתו שליד פירנצה, לפי בחירתו, עם משרתים, שם הוא המשיך לחקור ולקבל תלמידים ומעריצים. כלומר, מצד אחד אסרו את התיאוריה שלו, מצד שני איפשרו לו להמשיך להיות חזק ומוערך, וזה אולי חלק ממה שנתן לו את תהילת העולם שבמסגרתה אנחנו מכירים אותו עד היום.
 וכן, גם את המיתוס הזה צריך עכשיו לשבור: אמנם  גלילאו רצה כנראה שיכירו באמת של התיאוריה המדעית שלו, אבל גם לא סיבך את עצמו בכוונה, וההיגיון אומר שהוא גם מעולם לא אמר "ואף על פי כן נוע תנוע", אחרי מתן פסק הדין. טיפש הוא לא היה, ורק טיפש היה אומר דבר כזה מול האינקוויזיציה אחרי שהורשע. 
בשנת 1911 נמצא ציור שצויר על ידי ג'וזפה אסטבן מוריו, כשנה או שנתיים לאחר מותו של גלילאו. בציור אפשר לראות אותו בצינוק, משהו שמעולם לא קרה, חורט על הקיר את הכיתוב באיטלקית, שפירושו "ואף על פי כן נוע תנוע". 
בשנת 1757, 124 לאחר מותו של גליליי, כתב ג'וזפה בארטי ספר בשם "הספריה האיטלקית", ובו נכתב:

"ברגע שבו הוא עמד בפני החירות, הוא הסתכל למעלה על שמיים ולמטה לאדמה, ואז, רוקע ברגלו, במצב רוח מהורהר, אמר: ואף על פי כן נוע תנוע, כשהוא מתכוון לכדור הארץ". 

זה כתוב יפה, והספר הצליח, אבל אין עדות כתובה אחרת. 
הציור שממנו צמח המיתוס - גלילאו בכלא עם מסמר בידו, ומעליו חריטה - E pur si mouce - ואף על פי כן נוע תנוע (מאד קשה לראות)

 במעצר הבית כתב את אחת העבודות המוערכות ביותר שלו, "שני המדעים", שפורסם בהולנד כדי להימנע מצנזורה. בשנת 1638 הוא התעוור לחלוטין וסבל ממחלות שונות, ולכן הורשה לצאת לקבלת טיפול רפואי. הוא הלך לעולמו ב-1642, בגיל 77. התכניות לקבור אותו בבזיליקה מפוארת לצד אבותיו נגנזו על ידי האפיפיור, אבל בשנת 1737 גופתו הועברה לתוך הכנסיה, עם לוח שיש חרוט לזכרו. התרומה שלו למדע לא מצומצמת רק לתנועת כדור הארץ: הוא גילה למשל ששני גופים שנופלים יגיעו לקרקע באותו הקצב; המציא את המדחום ואת המצפן, הניח את יסודות הפיזיקה שפותחה על ידי ניוטון מאוחר יותר, ועוד ועוד. גם הוא, כמו קופרניקוס, נחשב לאבי המדע המודרני, וכן לאבי הפיזיקה המודרנית. שימו לב, מודרנית - בתקופה שבה המדע החל להיפרד מהכנסיה, כי הם דיברו על עובדות, על תצפיות, על הסקת מסקנות מתוך מחקר. כל הדברים האלה לא היו פעם, והיום הם סטנדרט של יצירת ידע בעולם.
 אחרי מותו של גלילאו, העניין בסיפור שכך. באמצע המאה ה-18, האינקוויזיציה החלה לאבד מכוחה, ואז החל תהליך של התרת התיאוריה שלו. כבר ב-1741 הותר פרסום של עבודותיו, כולל גירסה מעט מצונזרת של הספר האסור. בשנת 1835, הספר יצא מרשימת הספרים האסורים לגמרי. בשנת 1939, התייחס האפיפיור לגלילאו כאחד מגיבורי המדע. מאז, אפיפיורים המשיכו להביע צער על יחס הכנסיה אליו והתייחסו אליו כגיבור. בתחילת המאה ה-19 חזר העניין בסיפורו של גלילאו, מצד הכנסיה הפרוטסטנטית, שחיפשה דרכים לנגח את הקתולית. וכך צמח המיתוס של רשעות הכנסיה אל מול המדען הנרדף.
 והנה לנו דוגמה איך סיפורים היסטוריים אמיתיים נבנים לאורך השנים. כמו בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, אבל  מתוך אינטרס של איזשהו צד, או מטרה כלשהי. במקרה הזה, הכנסיה הפרוטסטנטית.
 אבל איך שלא יהיה, ליצור ידע חדש יש מאין, לא ללכת אחרי מה שכולם חושבים אם יש לך הוכחות אחרות, עמידה על דעתך לא מתוך התלהמות או פופוליזם אלא מתוך חשיבה עמוקה ומנומקת - כל אלה דברים שהם עשו, כלא או לא כלא. וכל אלה דברים לא מובנים מאליהם בכלל. וזה לא מיתוס שנוכל לקחת מהם, וזה משהו  שאפשר ללמוד מהם.

תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים




11.2.19

היסטוריה זה החיים בהרצאה!

 #MeTooהדרך ל
?איך נשים התחילו להיאבק על שוויון ולאן הן רוצות ללכת


אייזק ניוטון אמר פעם, "אם הרחקתי ראות יותר מאחרים, זה בגלל שעמדתי על כתפי ענקים". גם תנועת metoo# לא צצה משום מקום. היא עומדת על הכתפיים של 150 שנות מאבק נשים למען שוויון והכרה בזכויותיהן. מהפגנות למען זכות הצבעה עד שיתופים בפייסבוק, איך הגענו עד לכאן?

בואו לעשות איתי היסטוריה!

adishimron@gmail.com






22.1.19

האמא המודאגת שהביאה לנו את החיסונים

ליידי מרי וורטלי מונטגיו הבריטית היתה בת 26 כשחלתה באבעבועות שחורות, בשנת 1715. היא שרדה את המחלה, אך פניה היפות, שהיו אחד מסימני ההכר שלה, צולקו קשות. אחיה לא שרד, ומת מהמחלה שנתיים קודם לכן.
הם לא היחידים. במאה ה-18 אבעבועות שחורות היתה מגיפה עולמית, אחת מסיבות המוות המובילות. רק באירופה מתו מהמחלה 400,000 אנשים בשנה. זו היתה מגפה של מאות שנים, שרק הפכה קטלנית יותר ויותר. גם מי שניצל, נשאר עם עיוותים על גופו, מה שהיווה בעיה בעיקר עבור נשים. במאה ה-18, שבה חיה מונטגיו, המגפה הגיעה לשיא. מונטגיו, שאיבדה את יופיה בשל המחלה, יצאה כנגד התפיסה שלאישה פחות יפה אין מה להציע לעולם.  
ליידי מונטגיו היתה בתו הבכורה של הדוכס אוולין פירפונט. היא נולדה כליידי, הלוא הוא תואר אצולה. אביה היה איש מקושר פוליטית וממעמד גבוה, ובגיל 21 היא נישאה לסר אדוארד וורטלי מונטגיו. כאישה ממעמד גבוה ומקושר, היתה לה היכולת להביע את עצמה ואת עמדותיה, הרבה יותר מאשר נשים ממעמד נמוך יותר. בעלה היה לשגריר בריטניה בקונסטנטינופול, בירת אימפריה העות'מנית (כן, העולם היה כל כך שונה אז),  והיא נסעה איתו בעולם. ליידי מרי, כרעייתו, לקחה על עצמה ללמוד תורכית, ולהכיר את התרבות הזרה הזו. היא נודעה בעיקר בשל השירים והמכתבים שכתבה על חוויותיה בתרבות החדשה, ויכולת הכתיבה שלה יחד עם המעמד, העניקו לה יכולת לפרסם ולהשפיע. אך משפיעה ואצילה ככל שתהיה, כותבת מוכשרת ככל שתהיה, לנשים בתקופה ההיא לא היתה דריסת רגל במדעים וברפואה.

ליידי מרי מונטגיו, צויר ע"י ז'ורז' ורטו

ליידי מרי כתבה רבות על חוויותיה כאישה. היא יצאה גם נגד המגבלות שסבלה מהן ככזו. וכאישה, הלכה להכיר את הנשים בתרבות החדשה שהגיעה אליה. באפריל 1717, כתבה לחברתה שרה צ'יזוול: "אני הולכת לספר לך משהו שיגרום לך לרצות להיות פה. האבעבועות השחורות, כל כך קטלני, וכל כך נפוץ אצלנו, פה לא מזיקה בכלל, על ידי המצאת הרכב, כך הם קוראים לזה פה. יש שורה של נשים מבוגרות, שלוקחות על עצמן לבצע את התהליך, בכל סתיו, בחודש ספטמבר, כשהחום הגדול שוכך. [...] הם עושים מסיבות למטרה הזו, וכשהם נפגשים (בדרך כלל חמישה עשר או שישה עשר יחד) האישה המבוגרת באה עם קליפת אגוז מלאה בחומר מהסוג הטוב ביותר של אבעבועות שחורות, ושואלת איזה וריד אתה רוצה שיפתח. היא מיד פותחת את מה שהוצע לה, עם מחט גדולה (שלא כואבת יותר משריטה) ושמה בתוך הוריד כמה חומר שאפשר לשים על ראש המחט, ואחר כך, מכסה את הפצע עם חתיכת קליפה קטנה, וככה פותחת ארבעה או חמישה ורידים…
הילדים או המטופלים הצעירים משחקים יחד כל שאר היום. החום מתחיל להשפיע עליהם, והם נשארים במיטה יומיים, לעתים רחוקות שלושה. יש להם לעתים נדירות עשרים או שלושים על הפנים, שאף פעם לא משאירים סימן [...]
בכל שנה, אלפים עוברים את התהליך הזה והשגריר הצרפתי אומר בנועם, שהם לוקחים את האבעבועות השחורות כאן כצורה של בידור, כמו ששותים מים במדינות אחרות.
אין דוגמאות לאנשים שמתו מזה, ואת יכולה לתאר לעצמך שאני די מרוצה מהבטיחות של הניסוי הזה, כי אני מתכוונת לנסות אותו על בני היקר והקטן".
כן, זה היה חיסון, תהליך שנקרא היום וריולציה, שהסבתות התורכיות שהיו אחראיות על גידול ובריאות הילדים, לקחו על עצמן לבצע, הרבה לפני שהמושג הזה היה מוכר במערב. אבל גם הן לא המציאו אותו. אין הרבה מידע איפה זה התחיל, כנראה בסין בסביבות המאה ה-11, אולי באפריקה, אולי בהודו. אבל ידוע שהסינים היו לוקחים גלדים של אבעבועות, והופכים אותם לאבקה שאנשים בריאים היו שואפים דרך האף. אחר כך הם היו חולים בגירסה קלה של המחלה, ומאותו רגע היו מחוסנים. שיעור המוות כתוצאה משיטת החיסון הזו היתה 2-3%, לעומת כ-30% תמותה בקרב אנשים שחלו במחלה ולא חוסנו נגדה. בהחלט עסקה שווה.
בנה של מרי, אדוארד הצעיר, היה כמעט בן חמש כשאמו גילתה לראשונה שיש דרך, איזשהי דרך, למנוע ממנו את הגורל שנגזר על אחיה הצעיר וכמעט נגזר עליה. במרץ 1718 היא לקחה אותו למנתח של השגרירות, צ'רלס מייטלנד, שפיקח את התהליך שאותו ביצעה בפועל אישה יווניה (שאת שמה אין לנו). בעלה לא ידע על זה עד שזה הצליח. ההליך היה מסוכן, לא ידוע. כמו כל אותן אימהות וסבתות תורכיות, גם החיסון הראשון שבוצע במערב היה יוזמה של אמא שרצתה לשמור על ילדיה.
ליידי מונטגיו לא היתה האירופאית הראשונה ששמעה על השיטה הזו. בשנת 1713 פירסם הרופא האיטלקי עמנואלה טימוני מאמר על השיטה, אותה ראה בקונסטנטינופול. אבל עדיין, אף אחד במערב לא לקח את השיטה ברצינות. כשהיא חזרה לאנגליה, בשנת 1721, היא רצתה לבצע את התהליך שוב על בתה. הרופא היסס. שנים שההליך בוצע על אלפי אנשים בריאים, שנים שהוא סייע למנוע מגפה קשה במקומות שונים בעולם, ובמערב היססו לנסות אותו בגלל שהוא היה זר, אוריינטלי, מנהג עממי של נשים מהמזרח. לא משהו מדעי ומערבי כמוהם. מייטלנד הסכים לבסוף לבצע את התהליך, והזמין שלושה רופאים לצפות בו. לאחד מהם היה ילד בן שש, היחיד שנשאר לאחר שכל ילדיו האחרים מתו מאבעבועות שחורות. לאחר שצפה, ביקש ממייטלנד לבצע את התהליך גם בבן שנשאר לו. לאחר מכן, קיבל מייטלנד אישורים לבצע את הניסויים באסירים וביתומים (העולם היה כל כך שונה אז!). כל הניסויים הצליחו.
הצלחת החיסונים תפסה לה שם באירופה. משפחות מלוכה החלו לחסן את הנסיכות והנסיכים הקטנים, כולל אמה של מארי אנטואנט, הקיסרית מריה תרזה מאוסטריה, ומלך צרפת לואי ה-14. מלך פרוסיה (עולם שונה) חיסן כך את כל חייליו. ברור שאחרי אימוץ כזה של השיטה, גם האוכלוסיה כולה תרצה להגן כך על עצמה. שיטת החיסון הזו הפכה לנפוצה באוכלוסיה האירופאית אחרי שליידי מונטגיו הביאה אותה, ובאותה תקופה גם הכומר קוטון מאת'ר הביא את השיטה לארצות הברית. עם שיעור תמותה של 2-3%, זה היה עדיף בהרבה על התמותה ההמונית וחסרת השליטה מהמחלה לפני התהליך.
הממסד הרפואי הבריטי המשיך להתנגד לשיטה. זה היה כל מה שלא אירופאי, מדעי, רציונלי. לא ידעו בדיוק איך זה עובד, זה לא היה מבוסס על עובדות ומחקר, וזה הגיע מנשים שנתפסו פרימיטיביות ואפילו טיפשות. גם ליידי מונטגיו בעצמה לא היתה מדענית או חוקרת, אלא אישה, אמא שדאגה לילדיה. עבור ליידי מונטגיו, שלא זכתה ללמוד לימודים גבוהים כמו הגברים שהתנגדו לשיטה, ההוכחה היחידה הנחוצה היתה ההוכחות בשטח.
הרופא הראשון שהחל לחקור את הנושא היה אדוארד ג'נר. הוא בעצמו עבר את ההליך כשהיה ילד בגלוסטר שבאנגליה. הוא שם לב שחולבות שהיו חשופות לפרות שחלו באבעבועות הבקר, מחלה פחות קטלנית מהאבעבועות השחורות, היו  חסינות בפני המחלה שקטלה את בני האדם. כשהגיעה אליו חולבת בשם שרה נלמס שחלתה באבעבועות הבקר, ניצל ג'נר את ההזדמנות. הוא לקח את ג'יימס פיפס, נער שהיה גם בריא וגם עני, וביצע בו את ההליך, הפעם מחדיר לשריטות ביד שלו דגימות מהמחלה של החולבת (כן, עולם ממש שונה). הניסוי, למזלו של פיפס הצעיר, הצליח, וג'נר המשיך לבצע ניסויים. בשנת 1798 פירסם את תוצאות מחקריו. זה היה אמור להיות בטוח יותר מהדבקה מכוונת באבעבועות השחורות והקטלניות. למרבה ההפתעה, גם ההליך של ג'נר לא זכה לתמיכה רחבה. בעולם שבו לא ידעו על חיידקים ונגיפים, לפעמים הדגימות התלכלכו באבעבועות שחורות והפכו לקטלניות יותר. היה צורך להשיג את הדגימות מג'נר בלבד כי זו היתה מחלה נפוצה פחות. העולם היה אז גם דתי מאד, והרעיון של שימוש במחלה של חיות, יצורים שהאל תופס כנחותים, לא התקבלה על ידי אנשי הדת. אבל לאט לאט החיסון של ג'נר תפס, ואז גם התקבלה המילה האנגלית vaccination, שנגזרת מהמילה הלטינית לפרה, vacca. בשנת 1840 נאסר בחוק השימוש בהליך הקודם,  ורק החיסון של ג'נר אושר. בשנת 1853 החיסון הזה הפך לחובה בבריטניה. ג'נר הקדיש את שארית חייו להפצת החיסון, וזכה לכבוד רב בעולם כולו.
היד עם אבעבועות הבקר של שרה נלמס, שממנה נלקחו הדגימות לחיסון ג'יימס פיפס

ג'נר נודע בעולם כמי שהמציא את החיסון הראשון. והוא אכן היה הראשון שהיה בעל תואר, ופירסם מחקרים מדעיים. הסינים והסבתות התורכיות לא היו מערביים, ולליידי מונטגיו שהיתה בריטית ואצילה, לא היתה גישה ללימודים גבוהים ולמדע. אבל הם הצילו אלפי ילדים, הרבה לפני ג'נר, הרבה לפני האחרים. ובסופו של דבר מי שהצליחה לרסן את המגפה ולחסן ילדים במערב לראשונה, היתה אמא שרצתה להציל את ילדיה בכל מחיר.





תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי לא לפספס פוסטים חדשים













HTML Comment Box is loading comments...

24.12.18

70 שנה לאמנה הבינלאומית לזכויות אדם - למה כתבו אותה?

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השניה. חיילי בעלות הברית, אמריקאים, בריטים, רוסים, קנדים, נכנסו לאירופה הכבושה. הם הגיעו למחנות הריכוז, ונדהמו ממה שהם ראו שם. את מה שאנחנו מכירים היום מסיפורים, עדויות ותמונות, הם ראו בפעם הראשונה. לבושים במדים ונושאי נשק, הם פגשו פנים מול פנים את האנשים שבמחנות, את החולי, המוות, הרעב. הם היו המשחררים שלהם, האנשים הטובים הראשונים שהניצולים ראו, אחרי שנים של רצח עם.
 ומאותו רגע, העולם כבר לא נשאר להיות כפי שהיה.
 היה ברור שהעולם צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שדברים כאלה לא יקרו יותר.
נשמע מובן מאליו, לא? מסתבר שלא.
 כדי שאנשים באמת יזדעזעו ממה שהם ראו, הם היו צריכים להאמין שאי אפשר להתנהג ככה רק בגלל שאתה בזמן מלחמה. רגע, מה? זה לא מובן מאליו כמו שזה נראה לנו. כי עד לפני מאתיים שנה בערך, העולם המערבי התנהל לפי מעמדות וקבוצות חברתיות. אם היית במעמד האצולה, או הכמורה, יופי, יש לך זכויות וכוח. הצבא היה שייך למלך, לא למדינה, כי לא היתה מדינה לאומית כפי שאנו מכירים אותה. רק המעמדות הגבוהים השפיעו על קבלת ההחלטות, והאמונה היתה שהמלך מקבל את כוחו לשלוט ישירות מהאל. אין פה שוויון, אלא אנשים עם יכולות אלוהיות, קירבה לכוח ולכסף, וכאלה שלא. הזכויות גם ניתנו לפי קבוצה חברתית, ולא באופן אישי. כך למשל, היהודים חיו באזורים משלהם עם זכויות נפרדות שניתנו להם בשל הקבוצה אליה הם משתייכים. לא רק לרעה, הם למשל יכלו להתנהל המסורת היהודית, בתוך העיר. אבל הזכויות לא ניתנו לכל אדם באשר הוא אדם.
רק במאה ה-17, עם הפילוסוף ג'ון לוק, הגיע רעיון חדש - שלכל אדם מגיעות זכויות בסיסיות, פשוט מעצם העובדה שנולדנו. הרעיון הזה המשיך להתפתח עם תנועת הנאורות של המאה ה-18, יחד עם הרעיון שצריכים להיות יחסים שוויוניים בין האזרחים לשלטון. רעיון השוויון, חופש הביטוי, הזכות לחיים, לביטחון, כל אלה התחילו אז. ארצות הברית הוקמה על בסיס הרעיונות האלה, הצרפתים פרצו במהפכה והפילו את שלטון המלך לטובת זכויות אזרח ושוויון לכולם. הרעיון של דמוקרטיה  וזכויות לכל אדם התחיל להיות נפוץ יותר ויותר, עד לשיאו במאה ה-20.
באמצע המאה ה-19 העולם עבר תקופה של מלחמות, אחרי שקט יחסי שבא אחרי סוף כיבושי נפוליאון. אחד ממוקדי הסכסוך היה באיטליה, שאז עדיין לא היתה מדינה עצמאית. בשנת 1859, התרחש קרב בצפון איטליה, קרב סולפרינו. זה היה עוד קרב אחד מיני רבים, אבל לקרב הזה היה עד איש העסקים השוויצרי אנרי דינן. הוא הגיע לשם במקרה, בנסיעת עסקים, וראה את שדה הקרב לאחר שהקרב הסתיים: עשרות אלפי חיילים שנותרו הרוגים ופצועים בשטח, כשאף אחד לא מגיש להם עזרה. לא היתה דרך לפנות את הפצועים תוך כדי הקרב, ולא היה סיוע רפואי לאחריו. דינן ארגן את האוכלוסיה המקומית לעזור לחיילים, בלי קשר לצד שבו הם לחמו. הוא פירסם את חוויותיו לאחר שובו, וקרא לפעולה. כך הוקם ארגון הצלב האדום. ובא עוד דבר, חשוב לא פחות: אמנת ז'נבה. בפעם הראשונה התכנסו כל מדינות העולם יחד, וחשבו איך אפשר עדיין להילחם, וגם להגן על החיילים כמה שיותר, לא לשכוח שהם בני אדם. בפעם הראשונה, הן סיכמו על כללים לפינוי פצועים בזמן קרב, על נייטרליות של הצוותים הרפואיים. מלחמות עדיין יש, אבל צריך להיות בני אדם גם אם נלחמים. לראשונה, מדינות העולם הסכימו שברוח הזכויות הבסיסיות המגיעות לכל אדם, הן ישתפו פעולה בהגנה על חיילים, ולא משנה מאיזה צד.
אנרי דינן בקרב סולפרינו, שנות ה-60 של המאה ה-19, אמן לא ידוע
משם, ההסכמים הבינלאומיים על דיני מלחמה המשיכו להתפתח. בשנת 1906 הורחבה האמנה גם ללוחמה ימית. יחד עם אמנות ז'נבה, התכנסו מנהיגי העולם וחתמו על שתי אמנות האג, ב-1899 וב-1907, שם הרחיבו את ההסכמים בהתאם להתקדמות אופי הלחימה, כמו שימוש בגז או בנשק כימי, יחס לאנשים נייטרליים, מה לעשות עם רכוש שנתפס במלחמה. גם הוחלט שם על הקמת בית דין שיברור בין סכסוכים מדינתיים, והוא קיים עד היום בעיר האג שבהולנד, "ארמון השלום". ככל שכלי הנשק המשיכו להתפתח, כך גם ההסכמים.
בתוך הנסיונות האלה להפוך את המלחמה להוגנת יותר, לשמור על זכויותיהם של חיילים גם בסיטואציה חסרת זכויות לכאורה, פרצה מלחמת עולם. המלחמה הכי קשה ואלימה שהיתה עד אז. הטנק הוצג לראשונה במלחמה הזו; ספינות מלחמה עצומות. בפעם הראשונה, חיילים כבר לא פוגשים זה את זה ודוקרים אחד את השני למוות; הירי נעשה מרחוק, לא צפוי, וקטלני הרבה יותר. אחרי מלחמת העולם הראשונה נחתמו הסכמים נוספים: פרוטוקול ז'נבה נוסף נחתם ב-1925 ונוסף לאמנת האג ב-1928, ועסק בנשק ביולוגי. בשנת 1929 נחתמה אמנת ז'נבה השלישית, שעסקה ביחס לשבויי מלחמה. כל ההסכמים הללו עדיין בתוקף.
וודרו ווילסון, נשיא ארצות הברית, רצה להקים ארגון שבו לראשונה ישתפו מדינות העולם פעולה, כדי למנוע מלחמות נוספות. הוא רצה גם לקדם זכויות לאומיות, הקמת מדינות עצמאיות של לאומים הדורשים זאת. וכך בא לעולם חבר הלאומים, ארגון עם נציגויות של מדינות העולם השונות.
אבל כשבעלות הברית שחררו את האסירים במחנות, הם ראו את כל מה שנעשה להם בזמן המלחמה. ואת זה הם עוד לא הכירו.
הם הכירו נשק חם, והכירו נשק קר, והכירו טנקים, והכירו כידונים, והכירו חיילים פצועים והרוגים במדים. אבל הם לא הכירו אזרחים מכל שכבות האוכלוסיה שנלקחו מבתיהם, הושמו במחנות, נורו לתוך בורות; הופרדו ממשפחותיהם, הורעבו, נרצחו. לא היה להם נשק ביד, הם לא נשלחו על ידי מדינה, הם לא ניסו להרוג אף אחד, גם לא בשם מטרה נעלה. הם גם לא הכירו אזרחים שישבו בבתיהם, כמו בערים רבות באירופה, אל תוך הפגזות והרס על שכונותיהם. עם תום המלחמה, ערי אירופה עמדו בהריסותיהן.
העולם מעולם לא ראה קודם לכן פגיעה כזו באזרחים. היו דיני מלחמה, היו זוועות מלחמה, היו החיילים הפצועים שנשארו בשטח. אבל הגבול בין חזית לעורף היטשטש, כשצבאות הפגיזו אזרחים כחלק מהלחימה. והזוועות שביצעו הנאצים רוצחי העם. זה היה מדהים, וחדש, ומזעזע. העולם כבר לא יכול להישאר כשהיה.
חבר הלאומים, הארגון שנוסד כדי לאחד בין מדינות, פורק; במקומו הוקם האו"ם, בשנת סיום המלחמה, 1945. הדבר הראשון שהם עשו, היה לנסח עקרונות חדשים של יחס לבני אדם. והפעם, לראשונה, לא רק לזמן מלחמה, לתמיד, ומתוך שיתוף פעולה והסכמה של מדינות העולם. ב-1946 ישבה לראשונה ועדת הצהרת זכויות האדם. בראשה עמדה אלינור רוזוולט, הגברת הראשונה של ארצות הברית לשעבר. בועדה לקחו חלק נציגים ממגוון יבשות ותרבויות.
הרנן סנטה קרוז מצ'ילה, שלקח חלק בניסוח האמנה, כתב:
"ראיתי באופן ברור שאני משתתף באירוע היסטורי מובהק, שבו הושגה הסכמה על הערך העליון של האדם [...] מה שהעלה לאור את הזכות הבלתי ניתנת להעברה לחיות חופשיים מצורך ודיכוי, ולפתח באופן מלא את האישיות של כל אחד. … היתה אווירה של סולידריות כנה ואחוות אחים בין גברים ונשים מכל קווי הרוחב הגיאוגרפיים, מהסוג שאותו לא ראיתי שוב בשום מפגש בינלאומי".
זו היתה התחושה של ניסוח מאמץ בינלאומי ראשון להגן על כל אדם באשר הוא אדם. לא משנה לאיזה מצב נקלעת בגלל המקום שאתה גר בו - מגיע לך הגנה, ומדינות העולם מתחייבות על כך. גם זו שכרגע נלחמת במדינה שלך, רוצה לקחת לה אולי שטחים, רוצה להגן על עצמה מפניה, זה לא משנה. אם אתה אזרח, אם את אזרחית, מגיע לך לחיות, להמשיך להתפרנס, לא לסבול מאלימות והשפלה, להמשיך בחיים. זה דבר שמעולם לא היה קודם לכן. ויותר מכך - לא רק בזמן מלחמה, אלא מה אי אפשר לקחת מאיתנו אף פעם. 
אלינור רוזוולט עם אמנת זכויות האדם
בדצבר 1948 פורסמה ה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". הסעיף הראשון בהצהרה אומר: "כל בני האדם נולדים חופשיים ושווים. יש להם היגיון ומצפון וצריכים להתנהג זה לזה ברוח של אחוות אחים".
הסעיף השני אומר: "כולם זכאים לכל הזכויות והחירויות המוסברות בהצהרה זו, ללא הבחנה משום סוג, כמו גזע, צבע, מין, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, לידה או מצב אחר. יתרה מזאת, לא תיעשה שום הבדלה על בסיס הסטטוס הפוליטי, המשפטי או הבינלאומי של המדינה או הטריטוריה אליה האדם שייך, בין אם היא עצמאית, תחת אפוטרופסות, ללא שלטון עצמי, או כל מגבלה אחרת של ריבונות".
זה לא מסמך משפטי, אלא סט של כללי התנהגות בינלאומיים וזכויות בסיסיות שמגיעות לכולם, בכל מקום. הזכות למשפט הוגן, הזכות להינשא לפי בחירה, חופש תנועה, זכות לפרטיות, זכות לרכוש פרטי, זכות לקחת חלק בבחירות ובשלטון של מדינתך, זכות לפנאי, לבריאות, לחינוך, להתפתחות אישית.
משם ההגנה הבינלאומית על אזרחים המשיכה להתפתח. ב-1949 נחתמה עוד אמנה ברצף של אמנות ז'נבה, אמנת ז'נבה הרביעית. הפעם, החידוש שהיא הביאה היה הגנה על אוכלוסיה אזרחית במלחמה. מדינת ישראל חתמה על האמנה הזו. הוקם בית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה, שלא עוסק רק בתביעות של מדינה מול מדינה כמו בית המשפט שכבר היה קיים קודם, אלא בפשעים נגד בני אדם. 
בסופו של דבר, לכל מדינה הריבונות שלה. על האמנות האלה עוברים פעם אחר פעם בזמן מלחמה, וזכויות האדם שלנו לא נשמרות לגמרי בזמן שלום. אבל אנחנו כן יודעים שמגיעות לנו זכויות. יש פה סטנדרט בין מדינות, יש חוקים שצריך לעקוב אחריהם' יש בית משפט אם לא עושים זאת. יש חתימה של המדינות שהן מסכימות לתנאים האלה.
למרות גודל השעה, לא יהיה כאן סיום מפוצץ, כי זה לא העניין. אמנת זכויות האדם היא בראש ובראשונה סטנדרט של איך העולם אמור להתנהל. זה הסכם חתום על איזה בני אדם אנחנו רוצים להיות, ומה מגיע לנו בתור בני אדם. זכויות האדם שואפות להגדיר מה זה אומר להיות אנושיים, מה מגיע לנו מתוקף היותנו כאלה. שנדע להתנהג כך לאחרים, ושנדע לדרוש יחס כזה עבור עצמנו. זה התחיל ממלחמות, מהרוגים, מסכסוכים, מהסכמים בינלאומיים וארגונים עם שמות מקוצרים. אבל זה נועד עבורנו, עבור היום יום שלנו, החיים הכי רגילים. כי את האנושיות שלנו אי אפשר לקחת מאיתנו. ומה לעשות, שלפעמים צריך את כל זה כדי לשמור על האמת הפשוטה הזו.



תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי לא לפספס פוסטים חדשים





Comments System WIDGET PACK