הצד הנכון של ההיסטוריה - וירג'יניה וקליפורד דאר

לפעמים, ההיסטוריה מספקת לנו הזדמנויות לבחור באיזה צד אנחנו רוצים להיות. וההזדמנות הזאת תמיד תהיה למי שיכול לבחור, למי שיש לו אופציה קלה יותר. למי שיש לו מה להפסיד, שהיה יכול גם להיות בצד אחר. ועדיין, בכל הזדמנות כזו, יש כאלה שבוחרים בצד הקשה יותר באותו רגע, אבל הנכון יותר של ההיסטוריה.

כאלה היו הזוג וירג'יניה וקליפורד דאר.

קליפורד נולד ב-1899 במונטגומרי, בירת אלבמה שבדרום ארצות הברית. שני סביו לחמו לצד הדרום, התומך בעבדות, בזמן מלחמת האזרחים, ולאחד מהם גם היו עבדים. הוא למד בבית ספר פרטי, וסיים תואר במשפטים בהצטיינות. 

וירג'יניה נולדה גם היא באלבמה, בשנת 1903, בשם וירג'יניה פוסטר. סב אחד שלה היה בעל עבדים, והשני חבר בארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן.  בהתחלה היא בכלל תמכה בהפרדה, כמו כל אלה שהיו בשכבה החברתית שלה. כשהגיעה לקולג', היתה מדיניות של אכילה משותפת לשחורים ולבנים בחדר האוכל. בהתחלה היא בעצמה התנגדה לכך. אבל לאט לאט, היא החלה להתוודע לאפשרות הזאת, לבנים ושחורים חיים יחד. לבסוף, היא עזבה את הקולג' מסיבות כלכליות. 

הם נפגשו בכנסיה, ונישאו בשנת 1926. נולדו להם חמישה ילדים, ויחד הם הקימו משפחה של המעמד הבינוני-גבוה הלבן בארצות הברית. קליפורד, שהיה עורך דין עם שאיפות להתפתח בתחום דיני התאגידים, ציפה מוירג'יניה להיות רעיה ועקרת בית, כפי שהיה מקובל אז. זה לא קרה. וירג'יניה הצעירה אמנם קיבלה על עצמה את תפקיד עקרת הבית, כמצופה ממנה, כפי שבודאי ציפתה מעצמה. אבל מצבם של בני מעמד הפועלים המשיך להטריד אותה, ויחד עם קליפורד הם העניקו לפעילי זכויות אזרח עזרה מורלית, כלכלית ומשפטית. כבר ב-1927, קליפורד הפך לשותף במשרד עורכי דין. 

התקופה היא שנות ה-30 בארצות הברית, ולזוג הזה יש את כל התנאים להצליח ולחיות חיים מאושרים. אבל המדינה שלהם, ואזרחים אחרים בתוכה, לא באותו מצב: משבר כלכלי תקף את ארצות הברית והביא לעוני ופערים כלכליים. במדינות הדרום, היתה נהוגה הפרדה בין שחורים ללבנים, ומדיניות של גזענות ואפליה כלפי השחורים. בשנות ה-50, כשהם בשיא הקריירה, החלה רדיפת הקומוניסטים ואלה שנחשדו בקומוניזם בארצות הברית, יחד עם המלחמה הקרה. 

המשבר הכלכלי פרץ בשנת 1929, כשהם עדיין משפחה צעירה. כתוצאה מהמשבר, החליטו השותפים במשרד של קליף לפטר עובדים מהצוות הזוטר. קליף הציע, שבמקום הפיטורים, העובדים הבכירים יותר, כולל הוא בעצמו, יקצצו בשכר שלהם. ההצעה לא התקבלה. אחותה של וירג'יניה נישאה להוגו בלאק, אז סנטור ולימים שופט בבית המשפט העליון. ב-1933, בלאק הציע לקליף לבוא לעבוד בסוכנות ממשלתית שתפקידה לחלק מחדש את הכספים של בנקים וקרנות. הוא התפטר ב-1941, כשראה שמנהלי הסוכנות איפשרו לקבלנים בתחום הביטחון להגדיל את המונופול שלהם, על מנת לגזור מכך רווחים לעצמם. הזוג הפך לתומך במדיניות הניו דיל של הנשיא רוזוולט, לפתרון המשבר הכלכלי. הנשיא מינה אותו לועדה רגישה מבחינה פוליטית, לטפל בגופי שידור עם כוח עולה, שרבים מהם התנגדו לניו דיל. הם בדקו שהרשתות עומדות בכללים של שירות ציבורי בתחומי תרבות מקומית, חינוך ונושאים ציבוריים.

וירג'יניה באותו הזמן הצטרפה לארגון של נשים. ב-1938, היא כבר היתה אחת המייסדים של ארגון משותף ללבנים ולשחורים, שדאג לשיפור תנאי החיים ומאבק בהפרדה שהיתה נהוגה בדרום. הארגון הוקם בין השאר כמענה לטענתו של הנשיא רוזוולט, שהדרום הוא הבעיה הכלכלית העיקרית של המדינה. ב-1941, כשהיא בת 38, וירג'יניה הפכה לסגנית הנשיא של הארגון, ופעלה יחד עם הגברת הראשונה אלינור רוזוולט כדי לבטל את המס על רישום להצבעה בבחירות. המס הזה מנע מעניים להצביע, שחורים כמו לבנים. ב-1965, החוק הזה עבר. וירג'יניה הגדירה את התקופה הזו כאחת המאושרות בחייה. ב-1948, היא רצה לסנאט, עם הטיקט של שוויון כלכלי, אך לא נבחרה. 

כחלק מפעילותם, החלו לחשוד בהם בקומוניזם, בתקופה שבה פעילים קומוניסטים נרדפו. ב-1948, המשטר של הנשיא טרומן החל לדרוש שבועת אמונים, במטרה ללכוד קומוניסטים. קליפורד התנגד לכך, והתפטר. הפעילות של קליפורד, יחד עם הפעילות של וירג'יניה למען שוויון לשחורים, והחברות שלה עם אישה חברת המפלגה הקומוניסטית בשם ג'סיקה מיטפורד, הביאו את ה-FBI לעקוב אחריהם כבר משנת 1942. ב-1949 קליף הצטרף לגילדת עורכי הדין, ובהמשך  גם התמנה לנשיא שלה, וה-FBI הפך לאפילו יותר חשדן כלפי הזוג. וירג'יניה גם נלקחה לחקירה פעם אחת, ושוחררה. 

בשלב הזה, קליף החליט לפתוח משרד עצמאי. הוא היה אחד מעורכי הדין הבודדים שהסכימו לייצג עובדים ממשלתיים שפוטרו בשל שבועת האמונים, ולא גבה מהם כסף. הוא לא בחן אותם - ייצג כל אחד עם דעותיו, אלה שבאמת היו במפלגה הקומוניסטית ואלה שהואשמו לשווא. בהמשך הם עברו לקולורדו, כי הם הבינו שייצוג הנאשמים באי נאמנות לא יוכל לפרנס אותם. הוא החל לעבוד באיגוד החקלאים הלאומי, אבל הפעילות של שניהם וההסתבכות הפוליטית הביאה אותו לאבד גם את העבודה הזו. 

אז הם החליטו לחזור למונטגומרי, אלבמה. הם קיוו למצוא שם מקום מודרני עם יותר אפשרויות עבורם. אבל גם שם, הם המשיכו להירדף על ידי הרשויות, וקליף גם עמד למשפט. הוא הצליח לצאת מזה, אבל הלקוחות הלבנים שלו עזבו אותו ובריאותו הידרדרה. במקום לסגת ולשנות את דעותיו, הוא החליט לעזור לתושבי מונטגומרי השחורים שזכויות האדם שלהם נפגעו, והחל לעבוד יחד עם עורך דין שחור בשם פרד גריי. 

מטבע הדברים, הם הכירו את אי.די ניקסון, שהיה אז ראש הארגון לזכויות האנשים הצבעוניים (מילה שהם בחרו במקום שחורים, כדי לעורר פחות אנטגוניזם). ניקסון הכיר להם אישה שעבדה איתו בארגון, תופרת שחורה. וירג'יניה לקחה אליה בגדים שלה ושל בנותיה לתיקון, והן היו יושבות, מדברות, ווירג'יניה הרבה פעמים נשארה לעזור לה. היא המליצה על חברתה ללימודים, והשיגה לה מלגה מלאה, וכך התופרת התוודעה לראשונה לאפשרות של שוויון בין שחורים ללבנים. 

קראו לה רוזה פארקס. 

ב-1 בדצמבר 1955, רוזה פארקס נעצרה, כשסירבה לקום בפני אדם לבן באוטובוס. מזה זמן מה, קליפורד תכנן תביעות בבית המשפט נגד ההפרדה, אך ניקסון, ראש הארגון, לא מצא את הדמות המתאימה להוביל את המאבק הזה. 

ניקסון היה הראשון שפארקס התקשרה אליו מהמעצר. המשטרה לא הסכימה להגיד לו, גבר שחור ונשיא הארגון למען שוויון זכויות, מה עילת המעצר. אז הוא התקשר לקליף דאר. קליף ווירג'יניה הלכו עם ניקסון לבית המעצר, כדי שיוכל לשחרר אותה. שלושתם מיד הלכו לבית של פארקס, לדון איתה בהמשך המאבק. 

רוזה פארקס ווירג'יניה פוסטר דאר

דאר ייצג את פארקס במשפט המקומי. בזמן החרם על האוטובוסים שהחל כחלק מהמאבק, וירג'יניה פתחה את ביתם לפעילים ולעיתונאים, והשתמשה בקשריה עם השלטון. בעיני הקהילה שלהם הם לא היו גיבורים, הם היו בוגדים. קליף  שיתף פעולה עם פרד גריי, עורך הדין השחור, ושניהם יחד תבעו את עיריית מונטגומרי בבית המשפט העליון של ארצות הברית, כדי לאלץ אותם לבטל את ההפרדה. הם זכו. 

וכך קליפורד דאר, עורך הדין הלבן, בעל כל האמצעים והאפשרויות, שהגיע עד לבית הלבן ולעמדות בכירות, תמיד בחר בצדק, ושילם מחירים. ווירג'יניה דאר, נערה ממשפחה טובה, שהתחתנה טוב, שכל עתידה היה פרוש לפניה כאשת עורך דין מצליח ואם למופת, היתה פעילה חברתית, נלחמה למען שוויון לאחרים, ורצה לסנאט. הם בחרו שוב ושוב לעשות, לא לעמוד מנגד, להשפיע. לתמוך במי שזה לא מובן  מאליו שהחזקים יתמכו בו. והם שינו את ההיסטוריה. אחרי כל המחירים ששילמו, הם זכו לכבוד, להכרה ולהוקרה. אבל יותר מזה - לידיעה שמיליוני אנשים זכו לחירות בזכותם. חירות שלהם תמיד היתה, והם הצליחו להבטיח אותה גם עבור אחרים. 

השקה של הרצאה חדשה ביולי! 

לדף האיבנט בפייסבוק

תאהבו אותנו בפייסבוק - עוד הרבה סיפורים היסטוריים מעניינים (זה לינק, תלחצו)

תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים

כתובת אימייל * 

שתי הרצאות פתוחות ביוני!

פרטים נוספים בלחיצה על התמונות

                    

לא מספיק להמציא נורה - שיעור בשיווק על פי תומס אלווה אדיסון

אם אשאל אתכם מי המציא את נורת החשמל, סביר להניח שתגידו תומס אלווה אדיסון. הפוסט הזה לא בא לשבור את הידע הזה. נהפוך הוא - הוא המציא עוד הרבה דברים: את הפונוגרף - המכשיר הראשון להקלטת מוזיקה. הוא היה ממייסדי תעשיית הקולנוע. סך הכל, הוא היה חתום על כ-1,100 המצאות.

רבים מדברים על העולם החדש של ימינו, שבו אנשים משנים עבודות לעתים קרובות, פותחים עסקים עצמאיים, וצריכים לשווק את עצמם. עידן ההייטק, אין ספור פיתוחים שמטרתם לשפר את חיינו, או סתם להכניס כסף לחברות, וכולם מתחרים אחד בשני. אנחנו לא בעידן של ממציא בודד שיושב במעבדתו וממציא לנו נורות.

אז זהו, שכנראה אף פעם לא היינו. ואם אנחנו זוכרים היום את שמו של תומס אדיסון, זה לא רק בגלל שהוא המציא דברים. זה בגלל שהוא ידע מה להמציא, ומה לעשות אחר כך. עזבו סטיב ג'ובס, עזבו פייסבוק וגוגל - תומס אדיסון המציא את השיטות שבהן הם משתמשים היום.

אז אם אתם מתחילים עסק חדש, פרויקט חדש, חשבון באינסטגרם, לא משנה מה - שבו לקרוא. אם עד היום השם שלו זכור בעולם, הוא כנראה עשה משהו נכון.

תומס אלווה אדיסון נולד באוהיו, ארצות הברית ב-1847, וגדל במישיגן, הבן השביעי והצעיר של הוריו סמואל וננסי. הוא למד בבית הספר רק מספר חודשים, ואמו העבירה אותו לחינוך ביתי. שמיעתו נפגעה בגיל צעיר, והוא היה כבד שמיעה לשארית חייו. לא ברור למה. אדיסון ייחס את זה לסדרן רכבת שהרים אותו באזניו כשניסה להכניסו לרכבת נוסעת (דבר לגיטימי במאה ה-19, מסתבר).

כילד, הוא עבד במכירת ממתקים וירקות ברכבת, עד שיום אחד, הוא הציל ילד מתאונה. האב אסיר התודה עבד ברכבת, וקידם והכשיר אותו לעבוד על הטלגרף, בשפת המורס (לפני הטלפון, ככה תקשרו). הוא לא הצטיין בעבודה, אבל כבר אז התחיל לערוך ניסויים כימיים ברכבת. מתי הסתיימה הקריירה שלו בתחום התחבורה? כשניסוי שביצע תוך כדי העבודה הביא לנזילה של חומרים כימים עד לשולחן של הבוס שלו.זה היה בלילה, כי זו המשמרת שהוא העדיף, כדי שיכול לערוך ניסויים בשקט. הוא פוטר למחרת בבוקר.

תומס אלווה אדיסון

בשנת 1869, כשהוא בן 22, אדיסון רשם את הפטנט הראשון שלו: מכונת הצבעה אוטומטית. המכונה עבדה מעולה, אבל לא היה לה ביקוש וצורך בשוק. הפוליטיקאים לא היו מעוניינים במכונות הצבעה יעילות ומדויקות. אחרי הכישלון הזה, אדיסון הבין את הכלל, שהיום לומדים בכל קורס שיווק:

כל המצאה צריכה לענות על צורך של הצרכנים.

בעקבות הכישלון הזה, הוא החל להצהיר שהוא לא ממציא דברים שלא מרוויחים כסף. "כל מה שלא ימכור,  אני לא רוצה להמציא. המכירות הן הוכחה לתועלת, ותועלת היא הצלחה". קודם כל הצרכנים והצרכים שלהם, ואז ההמצאה. ואז הכסף.

הוא היה לאחד מחוקרי השוק הראשונים. עבר בין בתים, הלך למקומות עבודה, דיבר עם אנשים, ניסה להבין את הבעיות שלהם. אחרי מלחמת האזרחים, הוא קרא על הצורך המתגבר בפוליסות ביטוח בעת הבניה מחדש של הדרום. הוא קיבל אישור לצפות בסוכני ביטוח בעבודתם, וראה שהם מבלים חלק ניכר מהזמן בהעתקת מסמכים לשני הצדדים. אז הוא המציא מכונה לצילום מסמכים, שתאפשר להם לחסוך זמן ולהגדיל את הרווחים. לא מכונת הצילום של היום, אלא מן עט שיכול להעתיק בקצב מהיר. את מכונת השכפול שהוא פיתח בעקבות כך אולי אתם זוכרים משנות הילדות, כשמבחנים ודפי עבודה ניתנו לנו בצבע סגול ועם ריח חריף של דיו.

אדיסון המשיך לעבוד עם תומכים ודרך אחרים, כממציא צעיר. ההמצאה הבאה שלו, מכשיר להעברת ניירות ערך באמצעות טלגרף, כבר הביאה לו רווח מיידי, 40$ שהם שווי ערך ל-800,000$ של היום. ב-1874 הוא שכלל את הטלגרף, למכשיר שיכול לשלוח ארבע הודעות בבת אחת, שתיים בכל כיוון.

לא ברור כמה כסף הוא הרוויח במהלך חייו, אבל זה משהו בין 7 מיליארד ליותר מ-20 מיליארד.

ובגיל 29, בשנת 1876, הוא הקים את המעבדה במנלו פארק.

לא המצאה טכנולוגית, אבל המצאה לא פחות. זו היתה למעשה המעבדה המסחרית הראשונה. זה היה מוסד פרטי, למטרות רווח, עם עובדים וחוקרים מועסקים, שמטרתו היתה המצאות ופיתוחים טכנולוגיים. היום, זה הסטנדרט של ההיי טק. לפני אדיסון, זה לא היה קיים. "הקוסם ממנלו פארק", כך קראו לו.

כלומר, אדיסון בעצמו היה זה שהרחיק את המחקר וההמצאות מהחוקר שיושב במעבדה עם חלוק. ועדיין, הוא ידע מה הוא צריך לעשות כדי להצליח. הוא הבין שאין סיפור במוצרים שפותחו במעבדה עם מאות עובדים. לכן, למרות שהפטנטים שלו הומצאו על ידי שיתוף פעולה של חוקרים במעבדה, הכל היה תחת המיתוג של השם השלו, התמונה שלו, והחתימה. השם שלו הפך לא רק לשם שלו, אלא למותג בפני עצמו. זה היה רעיון חדש בימים האלה, והוא היה אחד הראשונים לאמץ את רעיון הסימן המסחרי - שמו ודמותו כמותג.

עד כמה השם שלו כמותג היה חשוב לו? בנו, תומס אדיסון ג'וניור, ניסה לרצות אותו, להיות ממציא בעצמו, אבל לא הצליח, והאב רצה לשלב אותו בעסקיו, ללא הצלחה. אדיסון הבן והאב מעולם לא היו קרובים, והבן גדל בצילו. הוא הבן הלך אחרי יוזמות עסקיות, שלו ושל אנשים שחיבבו את שמו בעיקר. חברת כימיקלים יצרה איתו שיתוף פעולה, ושיווקה את מוצריה כ"התגלית האחרונה של אדיסון". תומס האב כתב לו בנושא, וב-1902 הבן ויתר על כל זכויותיו המסחריות על השם, ובתמורה התחייב האב להעביר לו קיצבה שבועית. אדיסון האב תבע את החברה, על כך שהם מבצעים הונאה וגורמים לציבור להאמין כי הוא שייך למוצריהם. חברות שונות רצו את תומס הבן, כדי שיוכלו לצרף את השם הנחשק. "אני אגן על שמי גם אם זה יעלה בכל דולר שיש לי", צוטט אדיסון.

הוא שלט בכל פרט של יחסי הציבור, וניסח בעצמו את ההודעות לעיתונות. הוא הכריז על פיתוחים חדשים עוד לפני שהם היו מוכנים, דבר שאפשר לראות היום בשמועות והכרזות על סמארטפונים מדגם חדש, למשל. הוא ידע מה התקשורת מחפשת ואיזה סיפורים מוכרים. כשנשאל על השם שבחר לנורה, סיפר סיפור על ילד שהציע לקרוא לה על שם ראשו של אביו הקירח (light bulb, נשמע כמו light bald). האם זה סיפור אמיתי? בכל הכנות, מה זה משנה.

ציור בניו יורק דיילי גרפיק: "חיפושו של הקוסם". 9 ביולי 1879

 אז מי המציא את נורת החשמל?

כמו הרבה המצאות, היא לא הומצאה ברגע אחד. לפני אדיסון, היו האמפרי דייבי, כימאי בריטי נחשב. בעשור הראשון של המאה ה-19 הוא חיבר בטריה שבנה לאלקטרודות פחם, שדלקו. הנורה, נורת קשת, היתה בשימוש במנורות רחוב ובבניינים גדולים, אבל לא יותר מזה. האור לא היה חזק ויעיל מספיק. 60 שנה מאוחר יותר, הפיזיקאי הבריטי ג'וזף סוואן הדליק אור בתוך כיפת זכוכית, כמו בנורות של היום, שבתוכה חוט סיבי פחמן. אבל גם הנורה הזו היתה חלשה, ודלקה לזמן קצר בלבד, כי הואקום בנורה לא היה יעיל. תומס אדיסון, בשנת 1879, היה הראשון שהצליח ליצור נורה יעילה, חזקה, שניתנת לשימוש רחב ודולקת לאורך יותר מ-1,500 שעות. אז כן, אדיסון היה הראשון שפיתח את נורת החשמל שאנו משתמשים בה היום, והתאימה לשימוש רחב. לפניו לא היה דבר כזה.

ואיך הוא גייס משקיעים לנורה החשמלית?

הוא לא ניסה להסביר להם מה זה, כי אף אחד לא ידע מה זה, או למה צריך את זה בכלל. זה מה שהוא עשה: הוא הזמין משקיעים פוטנציאלים למסעדה יוקרתית, החשיך אותה, והוביל אותם דרך גרם מדרגות לאולם אירועים מפואר. ואז, הוא לחץ על המתג והחדר כולו הואר בהמצאתו החדשה. המשקיעים נדהמו, והשקיעו את הכסף שלהם בו במקום.

ממש כפי שהסמארטפון של ימינו שינה את הדרך שבה אנו מבלים את שעות הפנאי שלנו, את שעות העבודה, חיי המשפחה, את סדר היום שלנו, כך גם נורת החשמל שינתה את הדרך שבה כולם מתנהלים. אנשים שנחשפו לנורה לראשונה, תיארו אותה כאילו הם רואים צבע חדש. האפשרות להאיר גם בשעות הלילה שינתה את סדר היום האנושי, את המסחר, את התרבות. המצאה משנת עולם.

הפטנט של אדיסון על נורת החשמל, 1880

אבל הוא הבין שלא מספיק רק להמציא את ההמצאה, צריך גם לדעת לשווק אותה, לענות על הצרכים של הצרכנים ועל החששות שלהם. אז הוא התקין את קווי החשמל שלו על גבי קווי הגז הקיימים, כדי להרגיע את החששות מפני טכנולוגיה חדשה ולא מוכרת, וכדי שלצרכנים יהיה כמה שפחות שינוי מהמצב הקיים. הוא התחיל בשיווק למרכזים הכלכליים במנהטן. אנשים ראו את האורות מאירים מבעד לחלונות בשעות הלילה, אצל אנשים בעלי השפעה ומובילי דעה, ורצו גם.

לצערו, הוא לא היה לבד בשוק החשמל. ניקולה טסלה (שבעצמו עבד אצל אדיסון קודם לכן), מהנדס החשמל המהולל, המציא סוג זרם אחר, זרם חילופין, שהיה יעיל יותר. ג'ורג' ווסטינגהאוס, יזם בתחום, קנה מטסלה את הזכויות על ההמצאה, והתחיל לשווק אותה כדי לגזור ממנה רווח. אדיסון תמך בשיטה אחרת, זרם ישיר. אדיסון, עם השם שהפך למותג, הצליח לשווק היטב את הרעיון שלו. הוא בנה למעשה את תחנת הכוח המרכזית הראשונה, והגה את הרעיון שצריך תחנה מרכזית כזו בכלל להעברת חשמל. אך ווסטינגהאוס נכנס למשחק, והשיטה שלו, שקנה מטסלה, היתה יעילה יותר. כל אחד מהם רצה שהשיטה שלו תתקבל ותופץ לשימושים מסחריים ואישיים, שניהם היו אנשי עסקים. אבל זרם החילופין היה יעיל יותר, והצליח יותר. מה עשה תומס? אנשים לא הכירו אז את החשמל, הם חששו מההמצאה הזו ומהסכנות הטמונות בה. אז אדיסון החל להשמיץ את השיטה החליפית, ולומר שהיא מסכנת חיים. מה שנכון אגב, חשמל זה באמת מסוכן, והשיטה הזו יכולה לגרום למוות.

אדיסון התחיל לקדם את השימוש בכסא חשמלי כדרך הוצאה להורג. אבל אתם לא יכולים להשתמש בזרם הישיר, הוא אמר, זה לא יוכל להרוג. רק הזרם המתחרה יוכל להרוג. הוא אפילו הציע לקרוא לזה, במקום הפועל לחשמל שלא היה קיים אז - לעשות ווסטינגהאוס. הרבה אגדות נרשמו בשם המלחמה הזאת, כולל סרטון ידוע שבו אדיסון מחשמל פילה עם זרם החילופין. אבל היום, יודעים שזו השמצה, הוא מעולם לא עשה זאת. הוא כן חישמל כלבים וחתולים, גם מול עיני התקשורת.

הוא שיתף פעולה עם מהנדס בשם הרולד בראון, שתכנן את הכסא החשמלי עבור מדינת ניו יורק, ומימן את הכסא בסתר. הוא העיד בבית המשפט, שכל מי שיעשו לו ווסטינגהאוס (westinghoused - השם הזה מסובך מדי מכדי להפוך אותו לפועל בעברית), ימות מוות ללא כאבים, כדי לשכנע את השופטים לאשר שימוש בכסא, כתחליף לתליה. ווסטינגהאוס התנגד, וטען שהשיטה תהיה ברוטלית וכואבת. אסיר בשם וויליאם קמלר ישב על הכסא לראשונה בהיסטוריה, להוצאה להורג בשיטה שהיתה אמורה להיות יותר המונית מהתליה שהיתה נהוגה עד אז. הכסא השתמש בשיטת הזרם החלופי, ואדיסון הצליח להוכיח את הנקודה שלו. הומני זה לא היה.

למרות מאמצי השיווק שלו, גם כאן יש שיעור חשוב ללמוד. לא משנה מה תקחו מזה - אם זה שהוא השתמש בשיטות אכזריות ולא מוסריות, שהוא השמיץ את יריביו, או שפשוט ההמצאה שלו היתה פחות טובה במקרה הזה - עם כל גאונותו, הוא הפסיד במאבק הזה, ועד היום זרם החילופין הוא הנפוץ בעולם. זו פשוט שיטה טובה יותר, וגם זה מסר חשוב. שיווק זה לא הכל, כשהמוצר לא טוב מספיק.

הדימוי הזה, של הממציא הגאון במעבדתו החשוכה, לא קיים היום, וכנראה שמעולם לא היה קיים. אף המצאה לא באה יש מאין. ויותר מזה - אף המצאה לא עוברת לקהל הרחב יש מאין. מוצר טוב ונכון, קריאה נכונה של השוק, שיווק נכון - הכל בא ביחד. אדיסון הבין את זה הרבה לפני אחרים, ושמו נחרט בדפי ההיסטוריה. הוא ידע לשווק, וידע לפתור בעיות שאנשים לא ידעו שיש להם, וידע לקרוא אנשים. אבל הוא גם לא תמיד היה נעים, ולא תמיד נחמד, ולא הכל צריך ללמוד ממנו.

אך מעל הכל - הוא פיתח מוצרים טובים, חשובים, משני חיים. זה מה שהוא נתן לנו בראש ובראשונה, ומעל הכל.

השקה של הרצאה חדשה ביולי! 

לדף האיבנט בפייסבוק

עקבו אחרי הבלוג בפייסבוק - עוד הרבה סיפורים היסטוריים מעניינים שלא מופיעים בבלוג (זה לינק, תלחצו)

הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים ואירועים:

כתובת אימייל * 

היסטוריה זה החיים בבאר שבע

ב-29/4 אני בבאר שבע, בהרצאה על ההיסטוריה של זכויות נשים.
מה יהיה שם?

אחת המהפכות החשובות בעולם מתרחשת כבר 170 שנה, וכמה מעט ידוע עליה. מי היו הנשים שהחליטו להיאבק למען זכות הצבעה, ומי ממשיכות את דרכן? מה משותף לנו ולנשים של לפני 100 ו-50 שנה, ומה שונה לגמרי? מה הקשר בין וירג'יניה וולף, פסטיבל וודסטוק ואליסה מילאנו? ולמי אנחנו חייבות את הזכות ללמוד, לעבוד ולהיות בעלות רכוש?

בואו לשמוע על ההיסטוריה שלנו שלא הכרנו. זה לא רק סיפור של נשים, זה הסיפור של החברה האנושית כולה. יש בו המון כוח, למידה ותקווה, ובעיקר - הרבה השראה.

 לפרטים נוספים ולהזמנת כרטיסים:

מזכות הצבעה עד MeToo - ההיסטוריה של זכויות נשים

הנשים שנשארו במושב האחורי של רוזה פארקס

רוזה פארקס עלתה לאוטובוס ב-1 בדצמבר 1955 במונטגומרי, בירת אלבמה. היא ישבה במושבים האחוריים המיועדים לשחורים. כשהאוטובוס התמלא, עלו אליו אנשים לבנים שנותרו ללא מקום ישיבה. נהג האוטובוס ביקש ממנה ומשלושה גברים שחורים שהיו איתה לקום. הגברים עשו זאת. פארקס נשארה לשבת, ובכך נכנסה להיסטוריה כאישה השחורה הראשונה שסירבה לקום בפני לבנים. המקרה החריג יצר מהומות בציבור, והתחיל מחאה שהסתיימה בניצחון השחורים.

 זה נכון, ולא נכון. האירוע אכן קרה, רוזה פארקס סירבה לקום בפני הלבנים. האירוע שלה גם היה אירוע הפתיחה של מחאה במונטגומרי, שהובילה שינוי בארצות הברית כולה.

אבל היא לא היתה הראשונה.

 קלודט קולווין היתה נערה בת 15 כשעלתה עם חבריה לאוטובוס במונטגומרי, אלבמה, ב-2 במרץ 1955. היא ישבה באזור האחורי המיועד לשחורים, אך האוטובוס התמלא עד מהרה. הנהג, רוברט וו. קליר, דרש ממנה לפנות את מקומה. יחד עם קולווין, קליר ביקש משלוש נשים נוספות לעבור מקום. שתיים מהן קמו. קולווין ישבה ליד אישה הרה, גברת המילטון, שנדרשה לקום גם היא, ואמרה לנהג שהיא שילמה עבור הכרטיס והיא לא מתכוונת לקום. כך גם קולווין. הנהג הזמין משטרה לשתיהן. השוטר הגיע, וביקש מאחד הגברים השחורים לקום עבור המילטון ההרה. קלודט המשיכה לעמוד בסירובה, הוצאה מהאוטובוס בכוח על ידי השוטר, ונעצרה.

 הן הכירו אחת את השניה. שבועיים לפני שקולווין נעצרה, רוזה פארקס התקשרה להוריה והזמינה אותה להצטרף לקבוצת נוער שהיא הובילה. רוזה כינסה את בני ובנות הקהילה השחורה במונטגומרי, ודיברה איתם על האפליה בעירם. זו היתה התקופה של המאבק נגד אפליית השחורים. בדרום ארצות הברית שחורים למדו בבתי ספר נפרדים, שתו מברזיות נפרדות, ישבו במושבים נפרדים באוטובוסים. אי.די ניקסון, נשיא האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, ה-NAACP באלבמה, עבד ללא לאות כדי לנסות ולעורר שינוי חברתי. ואז באה נערה, שנעצרה מפני שביקשה לשבת באוטובוס באופן שווה. אבל היא היתה צעירה, לא יצוגית, שגם נכנסה להריון, אולי אפילו מגבר נשוי. וזה לא התאים לסיפור ולמטרה של הארגון למען שוויון זכויות השחורים.

 בתשעת החודשים שבין קולווין לפארקס, היו גם מרי לואיז סמית', אורליה בראודר, ג'נט ריס וסוזי מקדונלד, אישה בת 70 שהלכה בעזרת מקל. כולן סירבו לקום בפני אדם לבן באוטובוס במונטגומרי, ונעצרו. אף אחת מהן לא התאימה לארגון.

 והיתה גם איירין מורגן. אם צעירה, בת 27, שנסעה להחלים מניתוח בבית הוריה בשנת 1944. היא לקחה את ילדיה ועלתה על האוטובוס ממרילנד לוירג'יניה. גם היא הלכה לשבת מאחור, במקום השמור לשחורים. אך כשעלו נוסעים לבנים ללא מושב, היא סירבה לקום בפניהם. "לפעמים את זועמת כל כך, עד שאין לך זמן לפחד", אמרה אחר כך. היא בעטה בשוטר, ושילמה קנס של מאה דולר. אבל היא לא שתקה. היא ערערה לבית המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, לבדה, ללא ארגון מאחוריה. הערכאה הגבוהה ביותר. עורך הדין שלה היה ת'ורגוד מרשל, לימים השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון. והיא ניצחה. לבדה, אישה שחורה בשנות ה-40' בארצות הברית, בבית המשפט העליון, את מדינת וירג'יניה. בית המשפט קבע שההפרדה באוטובוסים בין מדינתיים אינה חוקתית. בין מדינתיים, כי רק שם בית המשפט הפדרלי, של ארצות הברית כולה, יכול לשפוט. לא בתוך המדינות עצמן. אולי מפני שהיתה לבדה, לא חלק מארגון כלשהו, המקרה לא זכה לתפוצה בציבור, והאכיפה היתה מועטה.

קלודט קולווין בגיל 13

ואז הגיעה רוזה פארקס.

גם פארקס עצמה לא היתה אישה מבוגרת שנקלעה לסיטואציה בלתי צפויה, כמו שמקובל לחשוב. היא נולדה ב-1913 בשם רוזה מק'קולי, במונטגומרי, 16 שנים לפני קולווין. נכדה של עבדים. אמה היתה מורה ואביה נגר. סבה היה זה שלימד אותה לא לפחד מהלבנים, ולהיות אמיצה מולם. היא היתה תלמידה מצטיינת, סיימה תיכון בתקופה שבה רק 7% מהשחורים הגיעו להישג הזה. כשילד לבן דחף אותה מהמדרכה, היא דחפה אותו בחזרה, ואמו איימה שהיא תביא למעצרה. כשילד לבן איים עליה עם לבנה, היא איימה עליו בחזרה. "העדפתי לעבור לינץ' מאשר שהם ידרסו אותי", היא אמרה שנים אחר כך.

בשנת 1932 היא נישאה לריימונד פארקס, ספר ופעיל פוליטי. הם חלקו את השאיפה לשינוי ולשוויון, ולפעילות פוליטית למען המטרה הזו. פארקס עבדה במגוון עבודות, כמו משק בית וכוח עזר בבית חולים.

בשנת 1942, פארקס הכירה את אי.די ניקסון, פעיל פוליטי שהגדיל את הרשומים השחורים להצבעה באופן משמעותי, ובא לרשום גם את הזוג פארקס. זה היה אחד המאבקים המשמעותיים של השחורים בתקופת ההפרדה, כיוון שמבחינה חוקית הם יכלו להצביע, אך בארצות הברית לא מקבלים פתק אוטומטית לדואר, צריך ללכת להירשם, ושורה של תקנות וחוקים בשם חוקי ג'ים קרואו מנעו מהם את ההרשמה להצבעה בפועל. 

 ניקסון התיידד עם הזוג פארקס הנחוש. רוזה ביקשה להצטרף לארגון, והוא הטיל עליה להיות מזכירה, כי לטענתו "נשים לא צריכות להיות בשום מקום חוץ מהמטבח". היא היתה האישה היחידה בארגון, עוד הרבה לפני תקרית האוטובוס. ב-1944, היא קיבלה עבודה בבסיס חיל האוויר מקסוול, אצל זוג לבן, במשק בית ובתפירה. בבסיס לא הונהגה הפרדה גזעית, כיוון שזה היה שטח פדרלי. היא והזוג הלבן הפכו עד מהרה לחברים, והם עזרו לה ללכת ללמוד במוסד לחינוך לשוויון זכויות. למרות שהחוקים בארצות הברית מנעו מהשחורים הצבעה בפועל, היא גם הצליחה להירשם להצבעה בבחירות אחרי שלושה ניסיונות. היא היתה שותפה לאחד הקמפיינים המשמעותיים ביותר למען אישה שחורה שנאנסה. בנובמבר 1955, ארבעה ימים לפני שסירבה לקום בפני לבנים באוטובוס, היא השתתפה בעצרת למען נער שחור שנרצח על ידי לבנים. אבל אף אחד מהקמפיינים לא הביא לשינוי, וכך הצטברו אצלה הכעס והתסכול.

ובדצמבר 1955, הגיע האירוע שבו הצליחה להביא לשינוי ממשי. איש לא אמר לה לעשות את זה. כמו הנשים שלפניה, כפי שהיתה כל חייה, גם היא באותו רגע החליטה לא להתכופף בפני האפליה והדיכוי. היא התקשרה לניקסון מהמעצר, כדי שישחרר אותה בערבות. ניקסון, אותו אחד שנתן לפרקס להיות מזכירת הארגון, סוף כל סוף קיבל את המועמדת המתאימה שלו. היא היתה מבוגרת מספיק, מיושבת, נשואה, מעוררת אמפתיה. דמות מושלמת שהציבור יוכל להזדהות איתה. 

הוא פנה גם למרטין לותר קינג, אז בן 26, כומר חדש באזור, כדי שינהיג את המאבק, והוא אכן נבחר.

 האגודה לקחה את האירוע הזה, וניצלה אותו כדי לפתוח בחרם של התושבים השחורים על האוטובוסים. זה היה נזק ממשי לחברת האוטובוסים, כי 75% מהנוסעים בהם היו שחורים. האגודה דאגה להסעות מצד שחורים בעלי רכבים, נהגי מונית שחורים גבו מחיר של נסיעה באוטובוס, ולרוב הם פשוט הלכו ברגל. החרם נמשך יותר משנה, מה-5 בדצמבר 1955 עד ה-20 בדצמבר 1956. המדיניות אז היתה "נפרדים אבל שווים" - הגזעים יהיו מופרדים, אך יקבלו שירותים שווים. על אף שמדיניות זו הוכרזה כלא חוקתית כבר ב-1954, בפועל היא המשיכה.

 הם לא ביקשו לבטל את חוקי ההפרדה. הם ביקשו לשכור נהגים שחורים, ומדיניות שבה מי שנכנס ראשון לאוטובוס מקבל מקום, כשהלבנים ממלאים את המקומות הקדמיים, והשחורים את האחוריים. ועיריית מונטגומרי לא נכנעה.

כחודשיים לאחר תחילת החרם, החלו הפעילים לחשוב על צעדים נוספים. הם רצו לתבוע בבית המשפט, על אי החוקיות של ההפרדה. הם נזכרו בקלודט קולווין, ובשאר הנשים שבאו אחריה, ולפני רוזה פארקס. עכשיו הם היו צריכים אותן. שני עורכי דין עבדו על התביעה - פרד גריי, עורך דין שחור, וקליפורד דאר, עורך דין לבן. דאר חשש לתבוע בשם פארקס, כי הניח שהתביעה תישאר בתוך אלבמה, והם רצו לפנות לבית המשפט הפדרלי ולהביא לשינוי בכל ארצות הברית.  וכך, גריי ניגש לחמש הנשים שלא הסכימו לקום באוטובוס. יחד, הם יצאו לתביעה פדרלית. ריס פרשה, בשל איומים מהקהילה הלבנה. שאר הנשים המשיכו בתביעה. התיק נקרא בראודר נגד גייל - בראודר היתה אחת התובעות, גייל היה ראש עיריית מונטגומרי.

ביוני 1956, בית המשפט המחוזי קבע כי "אכיפת ההפרדה של נוסעים שחורים ולבנים באוטובוסים הפועלים בעיר מונטגומרי מפרה את חוקת וחוקי ארצות הברית".

ב-13 בנובמבר 1956, בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר את פסק הדין, והורה למונטגומרי ולאלבמה להפסיק את ההפרדה באוטובוסים. חודש לאחר מכן, בית המשפט העליון דחה את בקשת אלבמה לשימוע חוזר. וב-20 בדצמבר, גייל קיבל הודעה רשמית. סוף החרם, סוף ההפרדה.

רוזה פארקס מקבלת את המדליה הנשיאותית מביל קלינטון, 1996

בשנת 1996, רוזה פארקס קיבלה את המדליה הנשיאותית מידי ביל קלינטון. היא הלכה לעולמה בשנת 2005. בשנת 2001, שש שנים לפני מותה, קיבלה אותה גם איירין מורגן. קלודט קולווין עבדה כאחות עד פרישתה בשנת 2004, והיא חיה כיום בניו יורק. במהלך השנים, היא ומשפחתה ניסו להשיג הכרה לפועלה, בהצלחה מועטה.

 בשנת 2016, המוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקנית קיבל פניה מצד משפחתה של קולווין, להכליל אותה במוזיאון, לצד רוזה פארקס. הבקשה לא נענתה.

גלוריה לאסטר, אחותה, אמרה:

"כל מה שאנחנו רוצים הוא האמת, למה ההיסטוריה לא מספרת  את זה כמו שצריך? אם לא קלודט קולווין, אורליה בראודר, סוזי מק'דונלד ומרי לואיז סמית', אולי לא היו ת'ורגוד מרשל, מרטין לות'ר קינג ורוזה פארקס".

זה סיפור על יחסי כוחות, בין שחורים ולבנים, אך גם בין נשים לגברים, בין בעלי תפקידים לפשוטי העם, בתוך קהילה שנלחמת על שוויון. על הדרך שבה סיפורים נכנסים להיסטוריה, על שינוי חברתי שלא יכול לבוא כנראה ללא דחיפה, חשיבה, ולא מעט יחסי ציבור. ובעיקר, זה סיפור על אומץ לב, של נשים שלא היה להן כלום, ועדיין ידעו לעמוד על שלהן ולשלם את המחירים. על שוויון ועל חופש, שבשבילם, כך נראה, בני אדם יהיו מוכנים לעשות הכל.

השקה של הרצאה חדשה ביולי! 

לדף האיבנט בפייסבוק

תאהבו אותנו בפייסבוק - עוד הרבה סיפורים היסטוריים מעניינים (זה לינק, תלחצו)

תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים

כתובת אימייל * 

תגיבו לי, תמיד אשמח לשמוע מכם

מארי אנטואנט - השיימינג הגדול של המהפכה הצרפתית

הפוסט הזה בא לעשות צדק היסטורי. צדק עם נערה בת 15 שהוצאה מהבית, הגיעה למדינה זרה ונישאה לגבר שלא הכירה. אתם אולי מכירים אותה בשם מארי אנטואנט, מלכת צרפת בזמן המהפכה הצרפתית. או בזכות אחת השמועות הנפוצות, הידועות, והמרושעות בהיסטוריה.

"אם אין לחם שיאכלו עוגות".

לא צריך לשאול אם המשפט הזה מוכר. זה אחד המשפטים הידועים בעולם, הסמל של מארי אנטואנט כמלכה הצרפתיה תאבת הבצע, הנהנתנית, המנותקת מהעם.

אבל היא לא אמרה את זה. הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו כתב את המשפט הזה בספר שכתב בשנת 1767, ופורסם בשנת 1782, שבע שנים לפני פרוץ המהפכה. הציטוט יוחס למלכה כלשהי, לא למארי אנטואנט, ועוד לפני פרסום הספר, זו היתה אמירה ידועה בצרפת.

כשהמשפט נכתב, מארי אנטואנט היתה בת 12, ובכלל לא קראו לה מארי אנטואנט.
היא נולדה כמריה יוספה יוהנה אנטוניה בשנת 1725, כנסיכת אוסטריה. היא היתה  הבת ה-15 של קיסרית אוסטריה רבת ההשפעה מריה תרזה. אנטוניה נחשבה לילדה מוכשרת, יפה, אהודה ומלאת חיים. אולי התכונות האלה היו בעוכריה, כיוון שאמה ראתה אותן וחשבה שהיא תהיה הבת המושלמת להשיא לנסיך צרפת, המבוגר ממנה בשנה. המשפחה הניחה שאנטוניה תקסים גם את הצרפתים ותחזק את הקשרים בין שתי המדינות, ובתקופה הזו, ככה חיתנו את בנות ובני האצולה. וכך מריה אנטוניה חצתה בגיל 15 את הגבול בין אוסטריה לצרפת. 

כשהגיעה לצד השני של הגבול, השילה מעצמה את כל הסממנים התרבותיים שהכירה, ולקחה על עצמה שם חדש, ומדינה חדשה. מאותו רגע היא הפכה לנסיכה צרפתיה, התנתקה ממשפחתה, ותיקשרה עם אמה רק במכתבים, כשזו מנסה לנווט את דרכה בארמון כך שתתאים לצרכים הפוליטיים. מארי אנטואנט הצעירה לא סבלה ממחסור בלחם; היא כן סבלה ממחסור באהבה. בעלה היה הפוך ממנה: הוא היה מרוחק, לא התייחס אליה, כמו שצריך או בכלל, והיחסים היו  מעורערים. הם לא הצליחו להביא יורש לעולם, בגלל בעיה פיזית שלו, והלחץ סביבם היה גדול. למרבה המזל, הבעיה בנישואים נפתרה כעבור מספר שנים, והם הביאו לעולם ארבעה ילדים. שניים מהם מתו בילדותם.

אם אין לחם שיאכלו עוגות? לא ממש. בשנים שלפני המהפכה הצרפתית, האצולה נהנתה מחיי מותרות, וכך גם הכנסיה, בעוד שאר האוכלוסיה, 97%, סבלו מעול של מיסים ויוקר מחיה. האצולה הצרפתית היתה מורמת מעם, עם תלבושות מסובכות שמטרתן להפגין עושר ומעמד, טקסים אינסופיים שחדרו לכל תחומי החיים, וריחוק מהציבור.

היתה זו מארי אנטואנט הצעירה שהכניסה את הרוח של חמלה וקירבה לעם. כשזיקוקים בעת החתונה גרמו לשריפה עם נפגעים, היא הלכה וטיפלה בקורבנות באופן אישי, והעבירה כסף באופן קבוע למשפחות. כשנסעה בכרכרה שלה, היתה אוספת פצועים וילדים עניים ומסייעת להם. היא סירבה להשתתף במסעות ציד מלכותיים מסורתיים, כיוון שהם הרסו את חלקות האדמה של האיכרים. מצב העניים הרבים בצרפת הטריד אותה והעסיק אותה. היא היתה חביבה, שנונה, עממית ופשוטה. כל מה שהאצולה הצרפתית לא היתה.

והעם, העם ראה את זה ואהב אותה. העם הצרפתי ראה לראשונה נסיכה שכולה עדינות וחמלה, שרואה אותם כבני אדם, שהיא כמוהם ולא התנשאה מעליהם כמו בני האצולה האחרים. בשנת 1774, כשהיא בת 19 והוא בן 20, הוכתר בעלה למלך צרפת. כשהוכתרה למלכה בעקבות כך, תשואות הקהל נמשכו 15 דקות תמימות. כשהארמון ביקש להטיל על העם את המס המסורתי להכתרת מלך, שנקרא חגורת המלכה, מארי אנטואנט ביקשה לבטל את המס ואמרה בחוש הומור אופייני, "לא נהוג ללבוש חגורות בימינו". 

x

ההשפעה האופנתית שלה היתה חסרת תקדים. היא היתה מלכה סלבריטאית, הרבה לפני הפפראצי והאינסטגרם. כל הדברים האלה שאנחנו רואים היום, הכוכבות על השטיח האדום עם השמלות היוקרתיות שאפשר רק לחלום ללבוש, התחילו שם. לנסיכות של ימינו אין כלום עליה. יותר סביר שהן הפכו לכאלה, אחרי שהיא היתה כזאת. מעצבת האופנה שלה, רוז ברטין, היתה למעשה מעצבת האופנה הצרפתיה הראשונה, ויחד שתיהן המציאו את סגנון האופנה הגבוהה, ההוט קוטור.

גם השיער שלה הפך למודל חיקוי והערצה. יחד עם מעצב השיער שלה, לאונרד אוטי, הם פיתחו את הפוף, סגנון השיער הגבוה שלה, והמציאו אין ספור תסרוקות חדשניות ומיוחדות. זה לא היה רק הסידור של השיער עצמו; הם השתמשו בשיער כאמנות, הכניסו לתוכו מוטיבים המציינים את אירועי האקטואליה, חגים ומועדים, אירועים היסטוריים חשובים. כמו הבגדים, גם השיער היה עבור מארי אנטואנט מקום להבעה עצמית ואמנותית.

כן, היא חייה כל חייה בארמונות, והיא אהבה את חיי המותרות, ללא ספק. אבל זה לא כל מה שהיא היתה. 

מארי אנטואנט בתקופת השיא שלה, 1779

אז מתי הסיפור שלה השתנה? מתי המלכה הנערצת והאדיבה הפכה לסמל של רוע ונוקשות לב?

כבר כשפרצה המהפכה, בשנת 1789, התחילו השמועות. כל מה שהביא לה הערצה בעבר, הפך למקור להשמצות בידי אצילים שרצו בהצלחת המהפכה. אמרו שילדיה הם מגבר אחר, בגדיה ותכשיטיה הפכו למושא ללעג וביקורת על בזבזנות, וגם העלילו שביקשה תכשיט שהמלך לואי הארבעה עשר ביקש לפני מותו שיעצבו עבור פילגשו. ככל שהמהפכה התקדמה, כך השמועות אודותיה גברו. לא היה לה מה לעשות נגד זה. היא הפכה לסמל השחיתות והרוע המלוכני. מארי אנטואנט אמרה בשלב כשלהו, שהרכילות היא זו שתביא למותה. אי אפשר שלא להזכיר פה את דיאנה, נסיכת בריטניה שחיה ומתה מאתיים שנים אחריה במרדף הפפראצי.

בתוך הבלגן של המהפכנים שרצו להפיל את משפחת המלוכה, ניסתה מארי אנטואנט לקחת פיקוד מול בעלה המלך המבוהל, אבל העם השתמש בזה כדי לצייר את המלך כחלש ואותה כשתלטנית. המהפכנים פרצו לתוך ארמון ורסאי, והמשפחה נמלטה לארמון טווילרי שבפריז. לא היתה לה סמכות, אבל היא הצליחה לשכנע את בעלה לחתום על החוקה החדשה, שביטלה את מעמד המלוכה, רק כדי לפייס את העם. כשגם זה לא עבד, והחשש לחייהם גבר, היא הבינה שצריך לעשות מעשה. היא השתמשה בכל קשת הקשרים הדיפלומטיים שלה, ופנתה למלכים ממדינות שכנות, לקרובי משפחתה, כדי לארגן בריחה. כנסיכת אוסטריה לשעבר, היתה לה האפשרות לברוח לבדה, אך היא סירבה להימלט ללא בעלה וילדיה. ב-1791 היא הצליחה לארגן ניסיון בריחה משפחתי. הם הגיעו לגבול אוסטריה, שם עובד דואר חד עין זיהה אותם. הם נתפסו ונכלאו.

התקופה הזו היתה עקובה מדם. הגיליוטינה עבדה שעות נוספות מול כל מי שנחשב למתנגד, וההמון היה צמא לדם של מארי אנטואנט במיוחד, כמי שייצגה בעיניו את חוליי השלטון שבראשו עמד בעלה, המלך לואי ה-16. בינואר 1793 עמד לואי ה-16 למשפט, שבסופו הוצא להורג. מארי אנטואנט נשארה בכלא עם ילדיה. בנה בן ה-8, לואי שארל, הפך ליורש העצר מיד עם מות אביו. ביולי המהפכנים לקחו אותו מידי אמו, כדי לחנך אותו בעצמם. זמן קצר לאחר מכן, הופרדה מארי אנטואנט גם מבתה, והושמה בכלא צר וטחוב. למלכה שהמציאה את האופנה הגבוהה, היו עכשיו שמלה שחורה וישנה, גרביים עם חורים שהיא נאלצה לתקן מדי יום, ולא היו לה נעליים בכלל.

בניגוד לבעלה, שמשפטו התנהל לפי כל הכללים המקובלים, היא לא זכתה למשפט הוגן. כל השמועות שהופצו עליה במהלך השנים, הוצגו במהלך המשפט כעובדות. כל מי שהיתה - אהבת האופנה, אהבת החיים, וגם הכוחות והאומץ שלה - כולם הוצגו באופן שלילי. ברגע השיא של המשפט, הוכרח בנה להעיד כי נוצל מינית על ידה. היא הביעה את הזעזוע שלה מההאשמה, שנוגדת לטענתה כל מהות אימהית. לבסוף היא אמרה: "הייתי מלכה, ולקחתם את הכתר שלי; רעיה, והרגתם את בעלי; אמא, וגזלתם ממני את ילדיי; רק הדם שלי נשאר: קחו אותו, אבל אל תגרמו לי לסבול".

הוצאתה להורג בגיליוטינה, תחריט משנת 1794

כבר ביום גזר הדין, ב-16 באוקטובר 1793, היא נשלחה לגיליוטינה. בתה הוצאה להורג מעט אחר כך. בנה יורש העצר, הושאר במצודה בה נכלאה משפחתו, ומת לאחר כשנה כתוצאה מהזנחה. רק בתה הבכורה, מארי תרז, שוחררה לאחר שלוש שנים ונשלחה לגלות, שם חיה עד גיל 72. ואם היא לא אמרה אם אין לחם שיאכלו עוגות, מה היא כן אמרה?
"סליחה אדוני, זה לא היה בכוונה" - אלה היו מילותיה האחרונות, למוציא להורג, כשדרכה על רגלו בטעות.

אז איך היא היתה רוצה שנזכור אותה? בתלבושות, בתסרוקות, באופי החביב, בגילה הצעיר? מה היא באמת היתה אומרת, אם היתה חיה בתקופה שבה לא מוציאים להורג, שבה היא יכולה להתבטא, שבה יש הזדמנות שניה? אי אפשר לדעת. אבל אפשר לנסות לזכור אותה, ואת החשיבות שלה.

את ההשפעה שלה על התרבות והאופנה, את חוכמת הרחוב המלכותית שלה, את הקסם האישי ויכולת ההתמודדות שלה בגיל כל כך צעיר במקום זר לחלוטין. מאתיים שנה לפני הנסיכה דיאנה, לפני קייט ומייגן, נסיכה שנשלחה מבית ילדותה אל מקום חדש וזר. היא היתה נסיכה ומלכה טובת לב, משפיעה תרבותית, אישיות שובבה וקלילה,קורבן שיימינג, מנהיגה שלקראת הסוף גם קצת פישלה. ובעיקר, אישה יותר אמיתית, ויותר שלמה, מאיך שאנחנו זוכרים אותה היום.

השקה של הרצאה חדשה ביולי! 

לדף האיבנט בפייסבוק

תאהבו אותנו בפייסבוק -

 היסטוריה זה החיים, עוד סיפורים מעניינים (זה לינק, תלחצו)

תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים

כתובת אימייל * 

אז מה גלילאו גליליי באמת עשה? (ומה הוא ממש לא)

מזל טוב ושפע ברכות לגלילאו גליליי, שחוגג החודש את יום הולדתו ה-455, ולניקולאוס קופרניקוס, שחוגג 546. בהפרש של 91 שנים פחות ארבעה ימים, ב-15 וב-19 בפברואר, נולדו שני אנשים שגורלם קשור יחד לנצח, וששינו את פני העולם. ולכבוד יום הולדתם, נחגוג להם בדרך שהם כנראה הכי יעריכו: שבירת מיתוסים.

 כי הרי במה הם ידועים? בשבירת המיתוס של הכנסיה אודות כדור הארץ שעומד במרכז היקום, והמשפט הידוע של גלילאו: "ועל פי כן נוע תנוע".

אז זה המיתוס הראשון להישבר פה, והוא אחד הגדולים שבהם: בתקופה שלהם, אף אחד לא חשב שכדור הארץ שטוח. לא היה גילוי כזה, שכדור הארץ עגול, והמחקרים של גלילאו וקופרניקוס ממש לא היו קשורים לזה. זה התגלה לכל המאוחר בימי יוון העתיקה. ספינות נעלמו בים בהדרגה, הירח הטיל צל עגול, וכוכבים נראו אחרת בכל מקום. כל זה לא יכול להיות בכוכב "שטוח הארץ". היתה זו הכנסיה הפרוטסטנטית שהפיצה את המיתוס שכך חשבו פעם. נחזור אליה בהמשך.

הראשון לגלות שכדור הארץ סובב סביב השמש היה ניקולאוס קופרניקוס. הוא נולד בשנת 1473 בשם ניקולאי קופרניק, להורים פולנים. הוא התייתם בגיל צעיר, ודודו, שהיה בישוף, גידל אותו. בגיל 18 עבר לאיטליה, שם למד רפואה והשלים דוקטורט במשפטים. האוניברסיטאות לא רק היו קשורות קשר הדוק לכנסיה, אלא לא היה מדע אז כפי שאנו מכירים כיום, ולא כמויות ידע כאלה. בתקופה הזו הכנסיה היתה חזקה, ושלטה בכל תחומי החיים. כל ההשכלה היתה דתית, וכך גם האוניברסיטאות. לא היה דבר כזה חילוניים, כולם היו שייכים לדת כלשהי. ובעיקר הנצרות, שהיא עד היום הדת הגדולה ביותר בעולם, שלטה באירופה כבר אז. הכנסיה לקחה את הכתבים של יוון העתיקה, והפכה אותם למקודשים. כל מדען שלט במגוון של תחומים: פילוסופיה, רפואה, מתמטיקה ועוד, הכל ביחד. ומי היה הראשון שהפך את המדע למה שאנחנו מכירים כיום?

נכון, הוא בעצמו.

כך קופרניקוס נראה

טוב, לא באמת. מי שבאמת היה הראשון כנראה (לכו תדעו), היה אריסטרכוס מסאמוס, אסטרונום ומתמטיקאי מיוון העתיקה. זה היה בערך 1,700 שנה לפני קופרניקוס, ובטח שהרבה לפני הנצרות והכנסיה. אבל כל מה ששרד מהתיאוריה שלו הוא ציטוט של ארכימדס, ולמרות שהוא כתב על זה כבר מזמן, זה לא הידע שהשתרש. קופרניקוס ידע עליו, וגם גליליי. אפשר להגיד שקופרניקוס היה הראשון שכתב את זה בעולם המודרני, ושהגילוי הזה שלו השפיע הלאה.

אבל זה לא הדבר הכי חשוב במה שהוא גילה. הוא התחיל למעשה את המהפכה המדעית. כל הימים בספריות ובמעבדות שביליתם בלימודים, מנסים להגיע למסקנות שלכם על ידי חישובים והסקת מסקנות? קופרניקוס היה הראשון שפירסם תוצאות של מחקר שנעשו על ידי חישובים ומסקנות שלו, לא על ידי כתבי קודש או הנחות מוקדמות אחרות. האוניברסיטאות היום כבר לא דתיות, וההתחלה של התהליך הזה, היתה אצלו.

 התיאוריה ההליוצנטרית קוראים לזה - הליו ביוונית זה שמש, כלומר - השמש במרכז. לא דבר פשוט עבור הכנסיה לגלות, שאנחנו לא נמצאים במרכז היקום.

 וזה הזמן לשבירת מיתוס גדולה במיוחד: הכנסיה הקתולית בכלל לא התנגדה לזה. קופרניקוס היה לא רק אסטרונום וחוקר, הוא היה גם איש דת, חבר כנסיה רשמי. הוא ביצע את המחקר שלו מתישהו בין 1514-1510. הממצאים שלו פורסמו בקרב חבריו למקצוע, והיו לו תלמידים שהעריצו אותו והלכו אחריו, ודחפו אותו להפיץ את התיאוריה שלו. ב-1533, הגיע מכתב לאפיפיור שהסביר על התיאוריה ההליוצנטרית, וגם בכירים נוספים בכנסיה התעניינו בה. האפיפיור היה מרוצה מהתיאוריה. זה היה מסובך מאד, מאות עמודים של חישובים שאף אחד מחוץ לתחום הזה לא היה יכול באמת להבין. הוא לא דיבר על הדת בתיאוריה שלו, לא ניסה לכופף את כתבי הקודש, לא קבע את התוצאות שלו כעובדה. ולכנסיה לא היתה סיבה להתנגד. הוא לא פירסם את מחקריו כספר במשך שנים ארוכות, ובשנת 1543, כשהוא בן שבעים ומצבו הבריאותי רופף, פירסם לבסוף את הספר "על תנועת גרמי השמיים". בהקדמה של הספר, נכתבה הסתייגות לגבי אמיתות המסקנות וההתנגדות שלהן לכתבי הקודש. ככה, ליתר ביטחון כנראה. הוא הלך לעולמו חודשיים אחר כך, משבץ מוחי. אסטרונומים ומתמטיקאים רבים תמכו בתיאוריה שלו, אחרים פחות הסכימו איתה. אבל הכנסיה לא רדפה אותו, בשום שלב.

המודל ההליוצנטרי, כפי שהופיע בספרו של קופרניקוס

 21 שנים אחר כך, בשנת 1564, נולד בפיזה שבאיטליה גלילאו גליליי. בפינת הגאווה הלאומית, גלילאו וגם גליליי זה בעצם "הגלילי", על שם הגליל שלנו. בדומה לקופרניקוס, גם הוא התייתם בגיל צעיר, מאמו, ומשפחתו עברה לפירנצה. אביו דחף אותו ללמוד רפואה, אך גלילאו הצעיר פרש ועבר ללמוד מתמטיקה, שאותה אהב יותר. כמקובל בתקופה ההיא, הוא היה גם פילוסוף ואסטרונום, והיו לו קשרים בותיקן. וכך החלה דרכו אל דפי ההיסטוריה.

 עכשיו בואו נמשיך לשבור את המיתוסים: חלקכם ודאי שמעתם שגלילאו השתמש בטלסקופ לראשונה. זה נכון, אבל הוא ממש לא המציא אותו. מי שמיוחסת לו ההמצאה הוא בחור הולנדי בשם הנס ליפסהיי. מה שגלילאו כן עשה, זה לקחת את ההמצאה הזו שכבר היתה מוכרת אז, ולשכלל אותה כך שיוכל לחקור את הכוכבים, בלי לראות מעולם טלסקופ בעצמו. הוא חיזק ואישש את המודל ההליוצנטרי. הוא פירסם את הספר שלו ב-1610, וכמו אצל קופרניקוס, הוא לא ריגש במיוחד את הכנסיה. אבל מה שהיה בתקופתו של גלילאו, הוא אינקוויזיציה. כן, כמו בגירוש ספרד, היתה גם ברומא אינקוויזיציה שרדפה את מי שעל פי דעתם כפרו בנצרות. כשהספר שלו יצא בשנת 1614, התיאוריה שלו התחילה לתפוס קצת התנגדויות, אבל לא באופן גורף. ואז, בשנת 1615 הוגשה נגדו תלונה לאינקוויזיציה. זו האשימה את גלילאו בכפירה, ובאמונה בכך שכדור הארץ נע, מה שסותר את כתבי הקודש, ובפרט את ספר יהושע. יהושע הרי אמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" - כלומר, השמש צריכה לעמוד, לא הארץ.

 בפברואר 1616, האינקוויזיציה, בראשות האפיפיור פאולוס החמישי, החליטה לא להאשים אותו בכפירה. היא כן החליטה להעמידו לדין, על כך שהתיאוריה שלו שגויה (לא שהיו להם הוכחות לזה). ההחלטה היתה לאסור על התיאוריה. גלילאו שיתף פעולה עם הפסיקה. כן כן, לא התנגד, לא עמד על דעתו. במרץ 1616 הכנסיה הקתולית אסרה באופן רשמי על התיאוריה ההליוצנטרית, והוסיפה לאיסור את ספרו של קופרניקוס. גלילאו לא הוזכר שם בשמו. גלילאו, שימו לב, בכלל לא עמד למשפט בשלב הזה, והמשיך בחייו כרגיל.

כך גלילאו גליליי נראה

 כעבור שמונה שנות שקט, נבחר אפיפיור חדש - אורבנוס השמיני. הוא היה מעריץ גדול של גלילאו, וחבר שלו. גלילאו ראה בכך את ההזדמנות שלו, וניגש לעבודה. בשנת 1632 הוא פירסם את הספר "דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות, פטולמאית וקופרניקאית". הוא כתב שם על שתי הגישות, עם הוכחות והסברים, והגישה ההליונצטרית של קופרניקוס התגלתה שם כיותר סבירה. בתחילת הספר, ממש כמו קופרניקוס לפניו, הוא כתב שהכל בדיוני. אבל טעות אחת הוא כן עשה. האפיפיור הוצג שם באופן נלעג, ואורבנוס קצת נעלב. הוא היה חבר אישי של גלילאו, ובאותה תקופה מעמדו היה תחת סכנה בשל צמיחת הנצרות הפרוטסטנטית. והחבר הטוב שלו, המדען המוערך, פירסם ספר שלועג לו, לסמכותו, לשלטון שלו.

 האינקוויזיציה הזמינה אותו לרומא, הוא עמד למשפט, והורשע בחשד בכפירה, בהגנה על תנועתו של כדור הארץ, ובהכחשת הסמכות של כתבי הקודש. חשד בכפירה היה רחוק מלהיות הפשע הכי חמור שיש, בטח לא כפירה של ממש. הספר נאסר כמובן והוא נשלח למאסר בית. כל המשפט ארך פחות מיום. המעמד שלו והחברות שלו עם האפיפיור הם גם בדיוק הסיבה שלא עינו אותו, ולא שמו אותו בכלא, ולא האשימו אותו בכפירה, ובטח שלא גזרו עליו עונש מוות. מאסר בית, בביתו שליד פירנצה, לפי בחירתו, עם משרתים, שם הוא המשיך לחקור ולקבל תלמידים ומעריצים. כלומר, מצד אחד אסרו את התיאוריה שלו, מצד שני איפשרו לו להמשיך להיות חזק ומוערך, וזה אולי חלק ממה שנתן לו את תהילת העולם שבמסגרתה אנחנו מכירים אותו עד היום.

 וכן, גם את המיתוס הזה צריך עכשיו לשבור: אמנם  גלילאו רצה כנראה שיכירו באמת של התיאוריה המדעית שלו, אבל גם לא סיבך את עצמו בכוונה, וההיגיון אומר שהוא גם מעולם לא אמר "ואף על פי כן נוע תנוע", אחרי מתן פסק הדין. טיפש הוא לא היה, ורק טיפש היה אומר דבר כזה מול האינקוויזיציה אחרי שהורשע. 

בשנת 1911 נמצא ציור שצויר על ידי ג'וזפה אסטבן מוריו, כשנה או שנתיים לאחר מותו של גלילאו. בציור אפשר לראות אותו בצינוק, משהו שמעולם לא קרה, חורט על הקיר את הכיתוב באיטלקית, שפירושו "ואף על פי כן נוע תנוע". 

בשנת 1757, 124 לאחר מותו של גליליי, כתב ג'וזפה בארטי ספר בשם "הספריה האיטלקית", ובו נכתב:

"ברגע שבו הוא עמד בפני החירות, הוא הסתכל למעלה על שמיים ולמטה לאדמה, ואז, רוקע ברגלו, במצב רוח מהורהר, אמר: ואף על פי כן נוע תנוע, כשהוא מתכוון לכדור הארץ". 

זה כתוב יפה, והספר הצליח, אבל אין עדות כתובה אחרת. 

הציור שממנו צמח המיתוס - גלילאו בכלא עם מסמר בידו, ומעליו חריטה - E pur si mouce - ואף על פי כן נוע תנוע (מאד קשה לראות)

 במעצר הבית כתב את אחת העבודות המוערכות ביותר שלו, "שני המדעים", שפורסם בהולנד כדי להימנע מצנזורה. בשנת 1638 הוא התעוור לחלוטין וסבל ממחלות שונות, ולכן הורשה לצאת לקבלת טיפול רפואי. הוא הלך לעולמו ב-1642, בגיל 77. התכניות לקבור אותו בבזיליקה מפוארת לצד אבותיו נגנזו על ידי האפיפיור, אבל בשנת 1737 גופתו הועברה לתוך הכנסיה, עם לוח שיש חרוט לזכרו. התרומה שלו למדע לא מצומצמת רק לתנועת כדור הארץ: הוא גילה למשל ששני גופים שנופלים יגיעו לקרקע באותו הקצב; המציא את המדחום ואת המצפן, הניח את יסודות הפיזיקה שפותחה על ידי ניוטון מאוחר יותר, ועוד ועוד. גם הוא, כמו קופרניקוס, נחשב לאבי המדע המודרני, וכן לאבי הפיזיקה המודרנית. שימו לב, מודרנית - בתקופה שבה המדע החל להיפרד מהכנסיה, כי הם דיברו על עובדות, על תצפיות, על הסקת מסקנות מתוך מחקר. כל הדברים האלה לא היו פעם, והיום הם סטנדרט של יצירת ידע בעולם.

 אחרי מותו של גלילאו, העניין בסיפור שכך. באמצע המאה ה-18, האינקוויזיציה החלה לאבד מכוחה, ואז החל תהליך של התרת התיאוריה שלו. כבר ב-1741 הותר פרסום של עבודותיו, כולל גירסה מעט מצונזרת של הספר האסור. בשנת 1835, הספר יצא מרשימת הספרים האסורים לגמרי. בשנת 1939, התייחס האפיפיור לגלילאו כאחד מגיבורי המדע. מאז, אפיפיורים המשיכו להביע צער על יחס הכנסיה אליו והתייחסו אליו כגיבור. בתחילת המאה ה-19 חזר העניין בסיפורו של גלילאו, מצד הכנסיה הפרוטסטנטית, שחיפשה דרכים לנגח את הקתולית. וכך צמח המיתוס של רשעות הכנסיה אל מול המדען הנרדף.

 והנה לנו דוגמה איך סיפורים היסטוריים אמיתיים נבנים לאורך השנים. כמו בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, אבל  מתוך אינטרס של איזשהו צד, או מטרה כלשהי. במקרה הזה, הכנסיה הפרוטסטנטית.

 אבל איך שלא יהיה, ליצור ידע חדש יש מאין, לא ללכת אחרי מה שכולם חושבים אם יש לך הוכחות אחרות, עמידה על דעתך לא מתוך התלהמות או פופוליזם אלא מתוך חשיבה עמוקה ומנומקת - כל אלה דברים שהם עשו, כלא או לא כלא. וכל אלה דברים לא מובנים מאליהם בכלל. וזה לא מיתוס שנוכל לקחת מהם, וזה משהו  שאפשר ללמוד מהם.

השקה של הרצאה חדשה ביולי! 

לדף האיבנט בפייסבוק

תאהבו אותנו בפייסבוק -

 היסטוריה זה החיים, עוד סיפורים מעניינים (זה לינק, תלחצו)

תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים

כתובת אימייל *