5.9.19

אירועי ספטמבר

 הרצאה ברמת גן

 הרצאה ברחובות


שתי הרצאות בספטמבר, במקומות שונים בארץ, כל אחת עם דגש שונה, ובכל אחת מהן אשמח לראות אתכם 

11/9, מתחם היזמות net.work, רמת גן
מיטאפ שמשלב בין ההיסטוריה לעולם ההייטק והחדשנות - איך סטוריטלינג עיצב את פני ההיסטוריה?

25/8, בר הברזיה, רחובות
אמת ושקר בהיסטוריה - הרצאה בבר, שמנפצת מיתוסים על בירה 

לפרטים והרשמה ליחצו על התמונות, לשאלות והזמנת הרצאות כתבו לי: adishimron@gmail.com

נתראה בספטמבר!
עדי

27.8.19

לדעת לחיות - שיעור מקורה קורלינה

ן
אין הרבה מה להגיד על קורה קורלינה. ואפשר להגיד עליה הכל. ילדה שנולדה בסוף המאה ה-19 בכפר ברזילאי נידח על גדות הנהר, והיא אות ומופת לכל דור ה-Y, דור ה-Z, העולם החדש והטכנולוגי. בעולם שבו אחוז הפרילנסרים והעצמאים עולה בהתמדה, ואנשים מחליפים מספר עבודות במהלך החיים, קורה קורלינה היתה שם, והרבה לפני. 
היא פרסמה את ספר השירים הראשון שלה בגיל 75. 
"לדעת לחיות
אני לא יודעת… אם החיים קצרים
או ארוכים מדי בשבילנו. 
אבל אני יודעת שלשום דבר שאנחנו עוברים
אין הגיון, אם אנחנו לא נוגעים בליבם של אנשים. 
רוב הזמן זה מספיק להיות:
הכתף המקבלת
זרוע עוטפת
מילה מנחמת 
שתיקה מכבדת
שמחה מדבקת
ן
מבט מלטף
דמעות זורמות
איחול מספק
אהבה מעודדת."

כך מתחיל אחד השירים שלה. והוא מסמל בתוכו את כל מה שקורה קורלינה היתה. 


היא ידעה לחיות, והיא גם ידעה לעשות את זה בפשטות. לגדול, להתפתח ולהצליח מעבר לדמיון בגיל שבו רוב האנשים כבר מזמן בפנסיה, ולהמשיך לגור בבית הכפר, על גדות הנהר, ולעבוד את האדמה. בתוך עולם של מהפכה תעשייתית, התפתחות טכנולוגית, שתי מלחמות עולם, קורה קורלינה פשוט ידעה לחיות. 
היא נולדה בשם אנה לינס דוס גימראס פיישוטו ב-20 באוגוסט 1889 בעיירה גויאס וליו, אז בירת מדינת גויאס שבברזיל, בבית ישן על גדות נהר ורמליו - הנהר האדום. בגיל 14 או 15, היא פרסמה שירים פרי עטה בעיתון, וגם למדה כתיבה. אך בתחילת שנות ה-20 שלה, היא פגשה גבר בשם קנטידיו טולנטינו ג'י פיגאירדו ברטאס, עורך דין ומפקד במשטרה. וכשפוגשים גבר עם שם כזה, לא מוותרים בקלות. קנטידיו היה נשוי, והגירושים היו אז לא חוקיים, ולכן, למרות שלא חי עם אשתו, השניים לא יכלו להינשא. בשנת 1911, כשהיא בת 22, הרתה אנה תאומים. המצב לא אפשר להם להישאר בכפר הולדתם, והם עזבו יחד לסאו פאולו. אנה נטשה את הכתיבה, הלכה לעבוד במאפיה והתמחתה בעוגות. יחד הם גידלו שישה ילדים. בשנת 1925 אשתו של קנטידיו הלכה לעולמה, והם סוף כל סוף נישאו. אנה המשיכה לכתוב בסתר. 

קורה קורלינה
ן
האושר המשפחתי נמשך עד 1934, כשקנטידיו הלך לעולמו. מחיי משפחה בעיר הגדולה, אנה היתה לאלמנה בת 45, אמא לשישה ילדים, אופה במקצועה. כדי לפרנס את המשפחה, היא עבדה בכל מה שיכלה - מכירת ספרים, חקלאות. לגמרי לבדה היא המשיכה לקיים את המשפחה ולגדל את הילדים. כשהיתה תלמידה, היא התקשתה בלימודי הדקדוק בבית הספר. אולי זה מה שגרם לה לחוסר ביטחון. אך לאחר שהפכה לאם, ועזרה לילדיה בשיעורי הבית, היא למדה דרכם את חוקי הכתיבה.

וכשהם גדלו, הגיע הזמן שלה. במרץ 1956, כשהיא בת 66, היא עזבה את העיר, והחליטה לחזור לכפר ילדותה; אותו מקום אהוב על גדות הנהר האדום, שעזבה בעקבות האהבה. 
"אתם רוצים משהו? תגרמו לזה לקרות. כי הדבר היחיד שנופל מהשמיים זה הגשם."
בשנת 1965, כשהיא בת 75, היא פעלה כך - והוציאה את ספר השירים הראשון שלה: "שירים על בקוס דה גויאס וסיפורים נוספים."  היא כתבה על מצבה בתור אישה, על החיים במדינת גויאס, על העוני בצפון מזרח ברזיל ועל התעלומה של הטקסים האפרו ברזילאיים.
היא כתבה על הדברים הכי פחות חשובים, שהיא הבינה שהם בעצם הכי חשובים. הספר הצליח מיד, ואחריו היא הוציאה עוד שני ספרים. 
כבר בגיל 14, חשבה על השם קורה קורלינה כשם עט. אנה היתה ילדה כעורה דלילת שיער, הכבשה השחורה של הבית. קורה קורלינה היא לב אדום - אישה חזקה, שם שהוא מחווה לנהר האדום שלידו גדלה אנה. 
"עצמתי עיניים וביקשתי משאלה מהרוח: קחי איתך את כל מה שלא הכרחי יותר. אני עייפה מלסחוב מטען כבד. מכאן והלאה אקח רק מה שנכנס לכיס וללב."
כמעט כל הספרים שלה יצאו ביותר מעשר מהדורות, והם ממשיכים להיות מודפסים עד היום. בשנת 1983, אוניברסיטת גויאס, המקום שתמיד היה ביתה ומולדתה, העניקה לה תואר דוקטור של כבוד. היא הגדירה את הרגע הזה כחשוב ביותר בחייה. בשנת 1984, איגוד הכותבים הברזילאים העניק לה את התואר "האישיות הספרותית של השנה". ביתה הפך למוזיאון. בסאו פאולו, יש על שמה ספריה. ויש גם בית קפה, וגן ילדים, וברזיל גדולה - בטח יש עוד הרבה. 

אחד המשוררים החשובים בברזיל ובאמריקה הלטינית בכלל, קרלוס דרמונד דה אנדרדה, אמר: "אני מעריץ את קורה קורלינה… השורות שלה הן כמו מים זורמים, לליריקה שלה יש את הכוח והעידון של העולם הטבעי".

"אני האישה שהזמן לימד אותה המון. לימד לאהוב את החיים ולא לסגת בקרב, להתחיל מחדש אחרי התבוסה, לוותר על המילים ועל המחשבות השליליות. להאמין בערכים ההומנים ולהיות אופטימית."
גם כשהחלה להתפרסם, עדיין המשיכה לחיות בבית שקירותיו מוחזקים על ידי מקלות, והכינה ממתקים למחייתה. היא היתה עקשנית ובעלת רצון חזק, וגם בזקנתה המשיכה לעבוד בגינה ולקטוף פפאיות. היא המשיכה לאפות, ועסקה בחקלאות. וגם השירים שלה נשארו פשוטים כמוה. והאנשים שהכירו אותה, הכירו את האישה המבוגרת שחיה בבית הישן שעל גדות הנהר, ואפשר היה לראות אותה בחוץ, עובדת את האדמה. 



הבית על גדות הנהר, כיום מוזיאון
אנטולינדה באיה בורג'ס היא אשת עסקים, שהיתה לצידה ברגעיה האחרונים. "עבורי", היא אמרה, "קורה היתה אדם חזק, חסר פחד ואמיץ. בתקופה שבה נשים לא יכלו לצעוד בתהלוכות בגויאס, קורה היתה אמיצה מספיק לנסוע עם הגבר הנשוי שלה. כשהיא חזרה, החזרה שלה היתה גם היא בלתי צפויה, כי הדימוי שלנו עליה היה של אישה שברחה כדי להתחתן". 
כשהיא בת יותר מ-90, התראיינה ואמרה שהיא מאושרת. באפריל 1985, כשהיא בת 95, הלכה גם היא לעולמה. אופה וחקלאית, בבית הישן, בגויאס הפשוטה, עם תהילת עולם והמוני מעריצים. 
וכך השיר שלה, "לדעת לחיות", מסתיים:
"וזה לא משהו מעולם אחר,
זה מה שנותן משמעות לחיים,
וגורם לכך שהם
לא יהיו קצרים מדי,
ולא ארוכים מדי,
אבל שיהיו עוצמתיים,
אמיתיים, טהורים... כל עוד הם נמשכים."


תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים


1.8.19

הרצאה בהרצליה



הצטרפו לרשימת התפוצה - עדכונים על פוסטים והרצאות!


23.7.19

יום הולדת שנה לבלוג!

ביולי 2018 פתחתי את הבלוג היסטוריה זה החיים. מתוך אהבה להיסטוריה, ולדרך שבה היא עוזרת לי להבין את המציאות של היום. זה גם מה שאני מנסה לתת פה - הסתכלות אחרת, חדשה, מעניינת, מלמדת, על המציאות שלנו. למידה והשראה מאנשים שלא ידענו שהיו קיימים, או שלא ידענו מה בדיוק הם עשו. כל פוסט הוא בשבילי עולם שלם שנחשף בפניי, ואני חושפת בפניכם. 

במהלך השנה הזו, היסטוריה זה החיים גדל והתפתח. יש גם דף פייסבוק שמתעדכן לעתים קרובות, עם פוסטים קצרים יותר שמתכתבים עם מה שנעשה בבלוג. אני מעבירה הרצאות ברחבי הארץ, ואשמח לבוא גם אליכם. פרטים בסוף הפוסט. 

לכבוד יום ההולדת, החודש אני אחזור לפוסטים הכי פופולריים של השנה הראשונה של הבלוג. כולם נכתבו בהשקעה ובאהבה, וזה זמן מצוין לחגוג אותם:



במקום השלישי

וכך זה מתחיל:

בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השניה. חיילי בעלות הברית, אמריקאים, בריטים, רוסים, קנדים, נכנסו לאירופה הכבושה. הם הגיעו למחנות הריכוז, ונדהמו ממה שהם ראו שם. את מה שאנחנו מכירים היום מסיפורים, עדויות ותמונות, הם ראו בפעם הראשונה. לבושים במדים ונושאי נשק, הם פגשו פנים מול פנים את האנשים שבמחנות, את החולי, המוות, הרעב. הם היו המשחררים שלהם, האנשים הטובים הראשונים שהניצולים ראו, אחרי שנים של רצח עם. ומאותו רגע, העולם כבר לא נשאר להיות כפי שהיה.





וכך זה מתחיל:
הפוסט הזה בא לעשות צדק היסטורי. צדק עם נערה בת 15 שהוצאה מהבית, הגיעה למדינה זרה ונישאה לגבר שלא הכירה. אתם אולי מכירים אותה בשם מארי אנטואנט, מלכת צרפת בזמן המהפכה הצרפתית. או בזכות אחת השמועות הנפוצות, הידועות, והמרושעות בהיסטוריה.
"אם אין לחם שיאכלו עוגות".
לא צריך לשאול אם המשפט הזה מוכר. זה אחד המשפטים הידועים בעולם, הסמל של מארי אנטואנט כמלכה הצרפתיה תאבת הבצע, הנהנתנית, המנותקת מהעם.
אבל היא לא אמרה את זה. 



וכך זה מתחיל:
רוזה פארקס עלתה לאוטובוס ב-1 בדצמבר 1955 במונטגומרי, בירת אלבמה. היא ישבה במושבים האחוריים המיועדים לשחורים. כשהאוטובוס התמלא, עלו אליו אנשים לבנים שנותרו ללא מקום ישיבה. נהג האוטובוס ביקש ממנה ומשלושה גברים שחורים שהיו איתה לקום. הגברים עשו זאת. פארקס נשארה לשבת, ובכך נכנסה להיסטוריה כאישה השחורה הראשונה שסירבה לקום בפני לבנים. המקרה החריג יצר מהומות בציבור, והתחיל מחאה שהסתיימה בניצחון השחורים.
 זה נכון, ולא נכון. האירוע אכן קרה, רוזה פארקס סירבה לקום בפני הלבנים. האירוע שלה גם היה אירוע הפתיחה של מחאה במונטגומרי, שהובילה שינוי בארצות הברית כולה.
אבל היא לא היתה הראשונה.


File:RosaParks-BillClinton.jpg


ציון לשבח
הפוסט השני שפרסמתי בבלוג, כשהוא עוד היה בסלונה. הוא התחיל לצבור לייקים וצפיות, ועד היום נשים אומרות לי שהוא היווה עבורן השראה. אז הוא לא יכול לעמוד מול הפוסטים האלה, אבל בלי ספק אחד הפוסטים המצליחים ביותר שלי:

האישה שאף פעם לא התייאשה - סוזן ב. אנתוני

וכך זה מתחיל:
איך אפשר להילחם יותר מחמישים שנה על משהו שמגיע לך ולא לקבל אותו? איך אפשר למות בשיבה טובה אחרי שנאבקת חיים שלמים עבור זכות בסיסית שמגיעה לך, בלי לקבל אותה? מאבק לשוויון זכויות דורש הרבה נחישות, יכולת עמידה בקשיים וכוח רצון. צריך לצפות שהמאבק יקח זמן וידרוש אורך רוח. אבל מה עושים כשהמאבק לוקח שנים, עשרות שנים, יותר מתקופת החיים של הנאבקים?

זה היה הסיפור של סוזן ב. אנתוני, אחת מהפנים הבולטות של המאבק למען זכות הצבעה לנשים בארצות הברית.


Portrait_of_Susan_B._Anthony_on_her_50th_birthday

ההרצאות שאני מציעה, לארגונים, חברות, חוגי בית, וכל מי שרוצה: 

1. היה או לא היה - אמת ושקר בהיסטוריה 

2. מזכות הצבעה עד MeToo - ההיסטוריה של זכויות נשים

אפשר לפנות דרך האתר, הפייסבוק או המייל: adishimron@gmail.com


אפשר וכדאי לעקוב אחרי דף הפייסבוק

החל מהחודש הבא, עוד הרבה פוסטים חדשים שמאירים פינות לא מוכרות, מספרים את האמת מאחורי סיפורים מוכרים, ויכולים ללמד אותנו המון. 

יום הולדת שמח!

עדי

File:Red Skelton and John Garfield at FDR Birthday Ball 1944.jpg



28.6.19

הצד הנכון של ההיסטוריה - וירג'יניה וקליפורד דאר

לפעמים, ההיסטוריה מספקת לנו הזדמנויות לבחור באיזה צד אנחנו רוצים להיות. וההזדמנות הזאת תמיד תהיה למי שיכול לבחור, למי שיש לו אופציה קלה יותר. למי שיש לו מה להפסיד, שהיה יכול גם להיות בצד אחר. ועדיין, בכל הזדמנות כזו, יש כאלה שבוחרים בצד הקשה יותר באותו רגע, אבל הנכון יותר של ההיסטוריה.

כאלה היו הזוג וירג'יניה וקליפורד דאר.

קליפורד נולד ב-1899 במונטגומרי, בירת אלבמה שבדרום ארצות הברית. שני סביו לחמו לצד הדרום, התומך בעבדות, בזמן מלחמת האזרחים, ולאחד מהם גם היו עבדים. הוא למד בבית ספר פרטי, וסיים תואר במשפטים בהצטיינות. 
וירג'יניה נולדה גם היא באלבמה, בשנת 1903, בשם וירג'יניה פוסטר. סב אחד שלה היה בעל עבדים, והשני חבר בארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן.  בהתחלה היא בכלל תמכה בהפרדה, כמו כל אלה שהיו בשכבה החברתית שלה. כשהגיעה לקולג', היתה מדיניות של אכילה משותפת לשחורים ולבנים בחדר האוכל. בהתחלה היא בעצמה התנגדה לכך. אבל לאט לאט, היא החלה להתוודע לאפשרות הזאת, לבנים ושחורים חיים יחד. לבסוף, היא עזבה את הקולג' מסיבות כלכליות. 
הם נפגשו בכנסיה, ונישאו בשנת 1926. נולדו להם חמישה ילדים, ויחד הם הקימו משפחה של המעמד הבינוני-גבוה הלבן בארצות הברית. קליפורד, שהיה עורך דין עם שאיפות להתפתח בתחום דיני התאגידים, ציפה מוירג'יניה להיות רעיה ועקרת בית, כפי שהיה מקובל אז. זה לא קרה. וירג'יניה הצעירה אמנם קיבלה על עצמה את תפקיד עקרת הבית, כמצופה ממנה, כפי שבודאי ציפתה מעצמה. אבל מצבם של בני מעמד הפועלים המשיך להטריד אותה, ויחד עם קליפורד הם העניקו לפעילי זכויות אזרח עזרה מורלית, כלכלית ומשפטית. כבר ב-1927, קליפורד הפך לשותף במשרד עורכי דין. 

התקופה היא שנות ה-30 בארצות הברית, ולזוג הזה יש את כל התנאים להצליח ולחיות חיים מאושרים. אבל המדינה שלהם, ואזרחים אחרים בתוכה, לא באותו מצב: משבר כלכלי תקף את ארצות הברית והביא לעוני ופערים כלכליים. במדינות הדרום, היתה נהוגה הפרדה בין שחורים ללבנים, ומדיניות של גזענות ואפליה כלפי השחורים. בשנות ה-50, כשהם בשיא הקריירה, החלה רדיפת הקומוניסטים ואלה שנחשדו בקומוניזם בארצות הברית, יחד עם המלחמה הקרה. 


Clifford.Durr.I.jpgVirginia Foster Durr.jpg
המשבר הכלכלי פרץ בשנת 1929, כשהם עדיין משפחה צעירה. כתוצאה מהמשבר, החליטו השותפים במשרד של קליף לפטר עובדים מהצוות הזוטר. קליף הציע, שבמקום הפיטורים, העובדים הבכירים יותר, כולל הוא בעצמו, יקצצו בשכר שלהם. ההצעה לא התקבלה. אחותה של וירג'יניה נישאה להוגו בלאק, אז סנטור ולימים שופט בבית המשפט העליון. ב-1933, בלאק הציע לקליף לבוא לעבוד בסוכנות ממשלתית שתפקידה לחלק מחדש את הכספים של בנקים וקרנות. הוא התפטר ב-1941, כשראה שמנהלי הסוכנות איפשרו לקבלנים בתחום הביטחון להגדיל את המונופול שלהם, על מנת לגזור מכך רווחים לעצמם. הזוג הפך לתומך במדיניות הניו דיל של הנשיא רוזוולט, לפתרון המשבר הכלכלי. הנשיא מינה אותו לועדה רגישה מבחינה פוליטית, לטפל בגופי שידור עם כוח עולה, שרבים מהם התנגדו לניו דיל. הם בדקו שהרשתות עומדות בכללים של שירות ציבורי בתחומי תרבות מקומית, חינוך ונושאים ציבוריים.
וירג'יניה באותו הזמן הצטרפה לארגון של נשים. ב-1938, היא כבר היתה אחת המייסדים של ארגון משותף ללבנים ולשחורים, שדאג לשיפור תנאי החיים ומאבק בהפרדה שהיתה נהוגה בדרום. הארגון הוקם בין השאר כמענה לטענתו של הנשיא רוזוולט, שהדרום הוא הבעיה הכלכלית העיקרית של המדינה. ב-1941, כשהיא בת 38, וירג'יניה הפכה לסגנית הנשיא של הארגון, ופעלה יחד עם הגברת הראשונה אלינור רוזוולט כדי לבטל את המס על רישום להצבעה בבחירות. המס הזה מנע מעניים להצביע, שחורים כמו לבנים. ב-1965, החוק הזה עבר. וירג'יניה הגדירה את התקופה הזו כאחת המאושרות בחייה. ב-1948, היא רצה לסנאט, עם הטיקט של שוויון כלכלי, אך לא נבחרה. 
כחלק מפעילותם, החלו לחשוד בהם בקומוניזם, בתקופה שבה פעילים קומוניסטים נרדפו. ב-1948, המשטר של הנשיא טרומן החל לדרוש שבועת אמונים, במטרה ללכוד קומוניסטים. קליפורד התנגד לכך, והתפטר. הפעילות של קליפורד, יחד עם הפעילות של וירג'יניה למען שוויון לשחורים, והחברות שלה עם אישה חברת המפלגה הקומוניסטית בשם ג'סיקה מיטפורד, הביאו את ה-FBI לעקוב אחריהם כבר משנת 1942. ב-1949 קליף הצטרף לגילדת עורכי הדין, ובהמשך  גם התמנה לנשיא שלה, וה-FBI הפך לאפילו יותר חשדן כלפי הזוג. וירג'יניה גם נלקחה לחקירה פעם אחת, ושוחררה. 
בשלב הזה, קליף החליט לפתוח משרד עצמאי. הוא היה אחד מעורכי הדין הבודדים שהסכימו לייצג עובדים ממשלתיים שפוטרו בשל שבועת האמונים, ולא גבה מהם כסף. הוא לא בחן אותם - ייצג כל אחד עם דעותיו, אלה שבאמת היו במפלגה הקומוניסטית ואלה שהואשמו לשווא. בהמשך הם עברו לקולורדו, כי הם הבינו שייצוג הנאשמים באי נאמנות לא יוכל לפרנס אותם. הוא החל לעבוד באיגוד החקלאים הלאומי, אבל הפעילות של שניהם וההסתבכות הפוליטית הביאה אותו לאבד גם את העבודה הזו. 
אז הם החליטו לחזור למונטגומרי, אלבמה. הם קיוו למצוא שם מקום מודרני עם יותר אפשרויות עבורם. אבל גם שם, הם המשיכו להירדף על ידי הרשויות, וקליף גם עמד למשפט. הוא הצליח לצאת מזה, אבל הלקוחות הלבנים שלו עזבו אותו ובריאותו הידרדרה. במקום לסגת ולשנות את דעותיו, הוא החליט לעזור לתושבי מונטגומרי השחורים שזכויות האדם שלהם נפגעו, והחל לעבוד יחד עם עורך דין שחור בשם פרד גריי. 
מטבע הדברים, הם הכירו את אי.די ניקסון, שהיה אז ראש הארגון לזכויות האנשים הצבעוניים (מילה שהם בחרו במקום שחורים, כדי לעורר פחות אנטגוניזם). ניקסון הכיר להם אישה שעבדה איתו בארגון, תופרת שחורה. וירג'יניה לקחה אליה בגדים שלה ושל בנותיה לתיקון, והן היו יושבות, מדברות, ווירג'יניה הרבה פעמים נשארה לעזור לה. היא המליצה על חברתה ללימודים, והשיגה לה מלגה מלאה, וכך התופרת התוודעה לראשונה לאפשרות של שוויון בין שחורים ללבנים. 
קראו לה רוזה פארקס. 
ב-1 בדצמבר 1955, רוזה פארקס נעצרה, כשסירבה לקום בפני אדם לבן באוטובוס. מזה זמן מה, קליפורד תכנן תביעות בבית המשפט נגד ההפרדה, אך ניקסון, ראש הארגון, לא מצא את הדמות המתאימה להוביל את המאבק הזה. 
ניקסון היה הראשון שפארקס התקשרה אליו מהמעצר. המשטרה לא הסכימה להגיד לו, גבר שחור ונשיא הארגון למען שוויון זכויות, מה עילת המעצר. אז הוא התקשר לקליף דאר. קליף ווירג'יניה הלכו עם ניקסון לבית המעצר, כדי שיוכל לשחרר אותה. שלושתם מיד הלכו לבית של פארקס, לדון איתה בהמשך המאבק. 
רוזה פארקס ווירג'יניה פוסטר דאר
דאר ייצג את פארקס במשפט המקומי. בזמן החרם על האוטובוסים שהחל כחלק מהמאבק, וירג'יניה פתחה את ביתם לפעילים ולעיתונאים, והשתמשה בקשריה עם השלטון. בעיני הקהילה שלהם הם לא היו גיבורים, הם היו בוגדים. קליף  שיתף פעולה עם פרד גריי, עורך הדין השחור, ושניהם יחד תבעו את עיריית מונטגומרי בבית המשפט העליון של ארצות הברית, כדי לאלץ אותם לבטל את ההפרדה. הם זכו. 
וכך קליפורד דאר, עורך הדין הלבן, בעל כל האמצעים והאפשרויות, שהגיע עד לבית הלבן ולעמדות בכירות, תמיד בחר בצדק, ושילם מחירים. ווירג'יניה דאר, נערה ממשפחה טובה, שהתחתנה טוב, שכל עתידה היה פרוש לפניה כאשת עורך דין מצליח ואם למופת, היתה פעילה חברתית, נלחמה למען שוויון לאחרים, ורצה לסנאט. הם בחרו שוב ושוב לעשות, לא לעמוד מנגד, להשפיע. לתמוך במי שזה לא מובן  מאליו שהחזקים יתמכו בו. והם שינו את ההיסטוריה. אחרי כל המחירים ששילמו, הם זכו לכבוד, להכרה ולהוקרה. אבל יותר מזה - לידיעה שמיליוני אנשים זכו לחירות בזכותם. חירות שלהם תמיד היתה, והם הצליחו להבטיח אותה גם עבור אחרים. 


השקה של הרצאה חדשה ביולי! 




תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים



6.6.19

שתי הרצאות פתוחות ביוני!
פרטים נוספים בלחיצה על התמונות


 זכויות נשים בתל אביב                     זכויות נשים ברמת השרון

28.5.19

לא מספיק להמציא נורה - שיעור בשיווק על פי תומס אלווה אדיסון

אם אשאל אתכם מי המציא את נורת החשמל, סביר להניח שתגידו תומס אלווה אדיסון. הפוסט הזה לא בא לשבור את הידע הזה. נהפוך הוא - הוא המציא עוד הרבה דברים: את הפונוגרף - המכשיר הראשון להקלטת מוזיקה. הוא היה ממייסדי תעשיית הקולנוע. סך הכל, הוא היה חתום על כ-1,100 המצאות.
רבים מדברים על העולם החדש של ימינו, שבו אנשים משנים עבודות לעתים קרובות, פותחים עסקים עצמאיים, וצריכים לשווק את עצמם. עידן ההייטק, אין ספור פיתוחים שמטרתם לשפר את חיינו, או סתם להכניס כסף לחברות, וכולם מתחרים אחד בשני. אנחנו לא בעידן של ממציא בודד שיושב במעבדתו וממציא לנו נורות.
אז זהו, שכנראה אף פעם לא היינו. ואם אנחנו זוכרים היום את שמו של תומס אדיסון, זה לא רק בגלל שהוא המציא דברים. זה בגלל שהוא ידע מה להמציא, ומה לעשות אחר כך. עזבו סטיב ג'ובס, עזבו פייסבוק וגוגל - תומס אדיסון המציא את השיטות שבהן הם משתמשים היום.
אז אם אתם מתחילים עסק חדש, פרויקט חדש, חשבון באינסטגרם, לא משנה מה - שבו לקרוא. אם עד היום השם שלו זכור בעולם, הוא כנראה עשה משהו נכון.
תומס אלווה אדיסון נולד באוהיו, ארצות הברית ב-1847, וגדל במישיגן, הבן השביעי והצעיר של הוריו סמואל וננסי. הוא למד בבית הספר רק מספר חודשים, ואמו העבירה אותו לחינוך ביתי. שמיעתו נפגעה בגיל צעיר, והוא היה כבד שמיעה לשארית חייו. לא ברור למה. אדיסון ייחס את זה לסדרן רכבת שהרים אותו באזניו כשניסה להכניסו לרכבת נוסעת (דבר לגיטימי במאה ה-19, מסתבר).

כילד, הוא עבד במכירת ממתקים וירקות ברכבת, עד שיום אחד, הוא הציל ילד מתאונה. האב אסיר התודה עבד ברכבת, וקידם והכשיר אותו לעבוד על הטלגרף, בשפת המורס (לפני הטלפון, ככה תקשרו). הוא לא הצטיין בעבודה, אבל כבר אז התחיל לערוך ניסויים כימיים ברכבת. מתי הסתיימה הקריירה שלו בתחום התחבורה? כשניסוי שביצע תוך כדי העבודה הביא לנזילה של חומרים כימים עד לשולחן של הבוס שלו.זה היה בלילה, כי זו המשמרת שהוא העדיף, כדי שיכול לערוך ניסויים בשקט. הוא פוטר למחרת בבוקר.

File:Thomas Edison2-crop.jpg
תומס אלווה אדיסון

בשנת 1869, כשהוא בן 22, אדיסון רשם את הפטנט הראשון שלו: מכונת הצבעה אוטומטית. המכונה עבדה מעולה, אבל לא היה לה ביקוש וצורך בשוק. הפוליטיקאים לא היו מעוניינים במכונות הצבעה יעילות ומדויקות. אחרי הכישלון הזה, אדיסון הבין את הכלל, שהיום לומדים בכל קורס שיווק:
כל המצאה צריכה לענות על צורך של הצרכנים.
בעקבות הכישלון הזה, הוא החל להצהיר שהוא לא ממציא דברים שלא מרוויחים כסף. "כל מה שלא ימכור,  אני לא רוצה להמציא. המכירות הן הוכחה לתועלת, ותועלת היא הצלחה". קודם כל הצרכנים והצרכים שלהם, ואז ההמצאה. ואז הכסף.
הוא היה לאחד מחוקרי השוק הראשונים. עבר בין בתים, הלך למקומות עבודה, דיבר עם אנשים, ניסה להבין את הבעיות שלהם. אחרי מלחמת האזרחים, הוא קרא על הצורך המתגבר בפוליסות ביטוח בעת הבניה מחדש של הדרום. הוא קיבל אישור לצפות בסוכני ביטוח בעבודתם, וראה שהם מבלים חלק ניכר מהזמן בהעתקת מסמכים לשני הצדדים. אז הוא המציא מכונה לצילום מסמכים, שתאפשר להם לחסוך זמן ולהגדיל את הרווחים. לא מכונת הצילום של היום, אלא מן עט שיכול להעתיק בקצב מהיר. את מכונת השכפול שהוא פיתח בעקבות כך אולי אתם זוכרים משנות הילדות, כשמבחנים ודפי עבודה ניתנו לנו בצבע סגול ועם ריח חריף של דיו.
אדיסון המשיך לעבוד עם תומכים ודרך אחרים, כממציא צעיר. ההמצאה הבאה שלו, מכשיר להעברת ניירות ערך באמצעות טלגרף, כבר הביאה לו רווח מיידי, 40$ שהם שווי ערך ל-800,000$ של היום. ב-1874 הוא שכלל את הטלגרף, למכשיר שיכול לשלוח ארבע הודעות בבת אחת, שתיים בכל כיוון.
לא ברור כמה כסף הוא הרוויח במהלך חייו, אבל זה משהו בין 7 מיליארד ליותר מ-20 מיליארד.
ובגיל 29, בשנת 1876, הוא הקים את המעבדה במנלו פארק.
לא המצאה טכנולוגית, אבל המצאה לא פחות. זו היתה למעשה המעבדה המסחרית הראשונה. זה היה מוסד פרטי, למטרות רווח, עם עובדים וחוקרים מועסקים, שמטרתו היתה המצאות ופיתוחים טכנולוגיים. היום, זה הסטנדרט של ההיי טק. לפני אדיסון, זה לא היה קיים. "הקוסם ממנלו פארק", כך קראו לו.
כלומר, אדיסון בעצמו היה זה שהרחיק את המחקר וההמצאות מהחוקר שיושב במעבדה עם חלוק. ועדיין, הוא ידע מה הוא צריך לעשות כדי להצליח. הוא הבין שאין סיפור במוצרים שפותחו במעבדה עם מאות עובדים. לכן, למרות שהפטנטים שלו הומצאו על ידי שיתוף פעולה של חוקרים במעבדה, הכל היה תחת המיתוג של השם השלו, התמונה שלו, והחתימה. השם שלו הפך לא רק לשם שלו, אלא למותג בפני עצמו. זה היה רעיון חדש בימים האלה, והוא היה אחד הראשונים לאמץ את רעיון הסימן המסחרי - שמו ודמותו כמותג.
עד כמה השם שלו כמותג היה חשוב לו? בנו, תומס אדיסון ג'וניור, ניסה לרצות אותו, להיות ממציא בעצמו, אבל לא הצליח, והאב רצה לשלב אותו בעסקיו, ללא הצלחה. אדיסון הבן והאב מעולם לא היו קרובים, והבן גדל בצילו. הוא הבן הלך אחרי יוזמות עסקיות, שלו ושל אנשים שחיבבו את שמו בעיקר. חברת כימיקלים יצרה איתו שיתוף פעולה, ושיווקה את מוצריה כ"התגלית האחרונה של אדיסון". תומס האב כתב לו בנושא, וב-1902 הבן ויתר על כל זכויותיו המסחריות על השם, ובתמורה התחייב האב להעביר לו קיצבה שבועית. אדיסון האב תבע את החברה, על כך שהם מבצעים הונאה וגורמים לציבור להאמין כי הוא שייך למוצריהם. חברות שונות רצו את תומס הבן, כדי שיוכלו לצרף את השם הנחשק. "אני אגן על שמי גם אם זה יעלה בכל דולר שיש לי", צוטט אדיסון.
הוא שלט בכל פרט של יחסי הציבור, וניסח בעצמו את ההודעות לעיתונות. הוא הכריז על פיתוחים חדשים עוד לפני שהם היו מוכנים, דבר שאפשר לראות היום בשמועות והכרזות על סמארטפונים מדגם חדש, למשל. הוא ידע מה התקשורת מחפשת ואיזה סיפורים מוכרים. כשנשאל על השם שבחר לנורה, סיפר סיפור על ילד שהציע לקרוא לה על שם ראשו של אביו הקירח (light bulb, נשמע כמו light bald). האם זה סיפור אמיתי? בכל הכנות, מה זה משנה.
File:Edison The Wizards Search New York Daily Graphic 1879.png
ציור בניו יורק דיילי גרפיק: "חיפושו של הקוסם". 9 ביולי 1879

 אז מי המציא את נורת החשמל?
כמו הרבה המצאות, היא לא הומצאה ברגע אחד. לפני אדיסון, היו האמפרי דייבי, כימאי בריטי נחשב. בעשור הראשון של המאה ה-19 הוא חיבר בטריה שבנה לאלקטרודות פחם, שדלקו. הנורה, נורת קשת, היתה בשימוש במנורות רחוב ובבניינים גדולים, אבל לא יותר מזה. האור לא היה חזק ויעיל מספיק. 60 שנה מאוחר יותר, הפיזיקאי הבריטי ג'וזף סוואן הדליק אור בתוך כיפת זכוכית, כמו בנורות של היום, שבתוכה חוט סיבי פחמן. אבל גם הנורה הזו היתה חלשה, ודלקה לזמן קצר בלבד, כי הואקום בנורה לא היה יעיל. תומס אדיסון, בשנת 1879, היה הראשון שהצליח ליצור נורה יעילה, חזקה, שניתנת לשימוש רחב ודולקת לאורך יותר מ-1,500 שעות. אז כן, אדיסון היה הראשון שפיתח את נורת החשמל שאנו משתמשים בה היום, והתאימה לשימוש רחב. לפניו לא היה דבר כזה.
ואיך הוא גייס משקיעים לנורה החשמלית?
הוא לא ניסה להסביר להם מה זה, כי אף אחד לא ידע מה זה, או למה צריך את זה בכלל. זה מה שהוא עשה: הוא הזמין משקיעים פוטנציאלים למסעדה יוקרתית, החשיך אותה, והוביל אותם דרך גרם מדרגות לאולם אירועים מפואר. ואז, הוא לחץ על המתג והחדר כולו הואר בהמצאתו החדשה. המשקיעים נדהמו, והשקיעו את הכסף שלהם בו במקום.
ממש כפי שהסמארטפון של ימינו שינה את הדרך שבה אנו מבלים את שעות הפנאי שלנו, את שעות העבודה, חיי המשפחה, את סדר היום שלנו, כך גם נורת החשמל שינתה את הדרך שבה כולם מתנהלים. אנשים שנחשפו לנורה לראשונה, תיארו אותה כאילו הם רואים צבע חדש. האפשרות להאיר גם בשעות הלילה שינתה את סדר היום האנושי, את המסחר, את התרבות. המצאה משנת עולם.

File:Edison-patent-light-bulb-l.jpg
הפטנט של אדיסון על נורת החשמל, 1880

אבל הוא הבין שלא מספיק רק להמציא את ההמצאה, צריך גם לדעת לשווק אותה, לענות על הצרכים של הצרכנים ועל החששות שלהם. אז הוא התקין את קווי החשמל שלו על גבי קווי הגז הקיימים, כדי להרגיע את החששות מפני טכנולוגיה חדשה ולא מוכרת, וכדי שלצרכנים יהיה כמה שפחות שינוי מהמצב הקיים. הוא התחיל בשיווק למרכזים הכלכליים במנהטן. אנשים ראו את האורות מאירים מבעד לחלונות בשעות הלילה, אצל אנשים בעלי השפעה ומובילי דעה, ורצו גם.
לצערו, הוא לא היה לבד בשוק החשמל. ניקולה טסלה (שבעצמו עבד אצל אדיסון קודם לכן), מהנדס החשמל המהולל, המציא סוג זרם אחר, זרם חילופין, שהיה יעיל יותר. ג'ורג' ווסטינגהאוס, יזם בתחום, קנה מטסלה את הזכויות על ההמצאה, והתחיל לשווק אותה כדי לגזור ממנה רווח. אדיסון תמך בשיטה אחרת, זרם ישיר. אדיסון, עם השם שהפך למותג, הצליח לשווק היטב את הרעיון שלו. הוא בנה למעשה את תחנת הכוח המרכזית הראשונה, והגה את הרעיון שצריך תחנה מרכזית כזו בכלל להעברת חשמל. אך ווסטינגהאוס נכנס למשחק, והשיטה שלו, שקנה מטסלה, היתה יעילה יותר. כל אחד מהם רצה שהשיטה שלו תתקבל ותופץ לשימושים מסחריים ואישיים, שניהם היו אנשי עסקים. אבל זרם החילופין היה יעיל יותר, והצליח יותר. מה עשה תומס? אנשים לא הכירו אז את החשמל, הם חששו מההמצאה הזו ומהסכנות הטמונות בה. אז אדיסון החל להשמיץ את השיטה החליפית, ולומר שהיא מסכנת חיים. מה שנכון אגב, חשמל זה באמת מסוכן, והשיטה הזו יכולה לגרום למוות.
אדיסון התחיל לקדם את השימוש בכסא חשמלי כדרך הוצאה להורג. אבל אתם לא יכולים להשתמש בזרם הישיר, הוא אמר, זה לא יוכל להרוג. רק הזרם המתחרה יוכל להרוג. הוא אפילו הציע לקרוא לזה, במקום הפועל לחשמל שלא היה קיים אז - לעשות ווסטינגהאוס. הרבה אגדות נרשמו בשם המלחמה הזאת, כולל סרטון ידוע שבו אדיסון מחשמל פילה עם זרם החילופין. אבל היום, יודעים שזו השמצה, הוא מעולם לא עשה זאת. הוא כן חישמל כלבים וחתולים, גם מול עיני התקשורת.
הוא שיתף פעולה עם מהנדס בשם הרולד בראון, שתכנן את הכסא החשמלי עבור מדינת ניו יורק, ומימן את הכסא בסתר. הוא העיד בבית המשפט, שכל מי שיעשו לו ווסטינגהאוס (westinghoused - השם הזה מסובך מדי מכדי להפוך אותו לפועל בעברית), ימות מוות ללא כאבים, כדי לשכנע את השופטים לאשר שימוש בכסא, כתחליף לתליה. ווסטינגהאוס התנגד, וטען שהשיטה תהיה ברוטלית וכואבת. אסיר בשם וויליאם קמלר ישב על הכסא לראשונה בהיסטוריה, להוצאה להורג בשיטה שהיתה אמורה להיות יותר הומנית מהתליה שהיתה נהוגה עד אז. הכסא השתמש בשיטת הזרם החלופי, ואדיסון הצליח להוכיח את הנקודה שלו. הומני זה לא היה.
למרות מאמצי השיווק שלו, גם כאן יש שיעור חשוב ללמוד. לא משנה מה תקחו מזה - אם זה שהוא השתמש בשיטות אכזריות ולא מוסריות, שהוא השמיץ את יריביו, או שפשוט ההמצאה שלו היתה פחות טובה במקרה הזה - עם כל גאונותו, הוא הפסיד במאבק הזה, ועד היום זרם החילופין הוא הנפוץ בעולם. זו פשוט שיטה טובה יותר, וגם זה מסר חשוב. שיווק זה לא הכל, כשהמוצר לא טוב מספיק.
הדימוי הזה, של הממציא הגאון במעבדתו החשוכה, לא קיים היום, וכנראה שמעולם לא היה קיים. אף המצאה לא באה יש מאין. ויותר מזה - אף המצאה לא עוברת לקהל הרחב יש מאין. מוצר טוב ונכון, קריאה נכונה של השוק, שיווק נכון - הכל בא ביחד. אדיסון הבין את זה הרבה לפני אחרים, ושמו נחרט בדפי ההיסטוריה. הוא ידע לשווק, וידע לפתור בעיות שאנשים לא ידעו שיש להם, וידע לקרוא אנשים. אבל הוא גם לא תמיד היה נעים, ולא תמיד נחמד, ולא הכל צריך ללמוד ממנו.
אך מעל הכל - הוא פיתח מוצרים טובים, חשובים, משני חיים. זה מה שהוא נתן לנו בראש ובראשונה, ומעל הכל.


השקה של הרצאה חדשה ביולי! 





עקבו אחרי הבלוג בפייסבוק - עוד הרבה סיפורים היסטוריים מעניינים שלא מופיעים בבלוג (זה לינק, תלחצו)
הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים ואירועים:



25.4.19

היסטוריה זה החיים בבאר שבע


ב-29/4 אני בבאר שבע, בהרצאה על ההיסטוריה של זכויות נשים.
מה יהיה שם?


אחת המהפכות החשובות בעולם מתרחשת כבר 170 שנה, וכמה מעט ידוע עליה. מי היו הנשים שהחליטו להיאבק למען זכות הצבעה, ומי ממשיכות את דרכן? מה משותף לנו ולנשים של לפני 100 ו-50 שנה, ומה שונה לגמרי? מה הקשר בין וירג'יניה וולף, פסטיבל וודסטוק ואליסה מילאנו? ולמי אנחנו חייבות את הזכות ללמוד, לעבוד ולהיות בעלות רכוש?

בואו לשמוע על ההיסטוריה שלנו שלא הכרנו. זה לא רק סיפור של נשים, זה הסיפור של החברה האנושית כולה. יש בו המון כוח, למידה ותקווה, ובעיקר - הרבה השראה.

 לפרטים נוספים ולהזמנת כרטיסים:

23.4.19

הנשים שנשארו במושב האחורי של רוזה פארקס

הפוסט הנקרא ביותר של 2019


רוזה פארקס עלתה לאוטובוס ב-1 בדצמבר 1955 במונטגומרי, בירת אלבמה. היא ישבה במושבים האחוריים המיועדים לשחורים. כשהאוטובוס התמלא, עלו אליו אנשים לבנים שנותרו ללא מקום ישיבה. נהג האוטובוס ביקש ממנה ומשלושה גברים שחורים שהיו איתה לקום. הגברים עשו זאת. פארקס נשארה לשבת, ובכך נכנסה להיסטוריה כאישה השחורה הראשונה שסירבה לקום בפני לבנים. המקרה החריג יצר מהומות בציבור, והתחיל מחאה שהסתיימה בניצחון השחורים.
 זה נכון, ולא נכון. האירוע אכן קרה, רוזה פארקס סירבה לקום בפני הלבנים. האירוע שלה גם היה אירוע הפתיחה של מחאה במונטגומרי, שהובילה שינוי בארצות הברית כולה.
אבל היא לא היתה הראשונה.
 קלודט קולווין היתה נערה בת 15 כשעלתה עם חבריה לאוטובוס במונטגומרי, אלבמה, ב-2 במרץ 1955. היא ישבה באזור האחורי המיועד לשחורים, אך האוטובוס התמלא עד מהרה. הנהג, רוברט וו. קליר, דרש ממנה לפנות את מקומה. יחד עם קולווין, קליר ביקש משלוש נשים נוספות לעבור מקום. שתיים מהן קמו. קולווין ישבה ליד אישה הרה, גברת המילטון, שנדרשה לקום גם היא, ואמרה לנהג שהיא שילמה עבור הכרטיס והיא לא מתכוונת לקום. כך גם קולווין. הנהג הזמין משטרה לשתיהן. השוטר הגיע, וביקש מאחד הגברים השחורים לקום עבור המילטון ההרה. קלודט המשיכה לעמוד בסירובה, הוצאה מהאוטובוס בכוח על ידי השוטר, ונעצרה.
 הן הכירו אחת את השניה. שבועיים לפני שקולווין נעצרה, רוזה פארקס התקשרה להוריה והזמינה אותה להצטרף לקבוצת נוער שהיא הובילה. רוזה כינסה את בני ובנות הקהילה השחורה במונטגומרי, ודיברה איתם על האפליה בעירם. זו היתה התקופה של המאבק נגד אפליית השחורים. בדרום ארצות הברית שחורים למדו בבתי ספר נפרדים, שתו מברזיות נפרדות, ישבו במושבים נפרדים באוטובוסים. אי.די ניקסון, נשיא האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים, ה-NAACP באלבמה, עבד ללא לאות כדי לנסות ולעורר שינוי חברתי. ואז באה נערה, שנעצרה מפני שביקשה לשבת באוטובוס באופן שווה. אבל היא היתה צעירה, לא יצוגית, שגם נכנסה להריון, אולי אפילו מגבר נשוי. וזה לא התאים לסיפור ולמטרה של הארגון למען שוויון זכויות השחורים.
 בתשעת החודשים שבין קולווין לפארקס, היו גם מרי לואיז סמית', אורליה בראודר, ג'נט ריס וסוזי מקדונלד, אישה בת 70 שהלכה בעזרת מקל. כולן סירבו לקום בפני אדם לבן באוטובוס במונטגומרי, ונעצרו. אף אחת מהן לא התאימה לארגון.
 והיתה גם איירין מורגן. אם צעירה, בת 27, שנסעה להחלים מניתוח בבית הוריה בשנת 1944. היא לקחה את ילדיה ועלתה על האוטובוס ממרילנד לוירג'יניה. גם היא הלכה לשבת מאחור, במקום השמור לשחורים. אך כשעלו נוסעים לבנים ללא מושב, היא סירבה לקום בפניהם. "לפעמים את זועמת כל כך, עד שאין לך זמן לפחד", אמרה אחר כך. היא בעטה בשוטר, ושילמה קנס של מאה דולר. אבל היא לא שתקה. היא ערערה לבית המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, לבדה, ללא ארגון מאחוריה. הערכאה הגבוהה ביותר. עורך הדין שלה היה ת'ורגוד מרשל, לימים השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון. והיא ניצחה. לבדה, אישה שחורה בשנות ה-40' בארצות הברית, בבית המשפט העליון, את מדינת וירג'יניה. בית המשפט קבע שההפרדה באוטובוסים בין מדינתיים אינה חוקתית. בין מדינתיים, כי רק שם בית המשפט הפדרלי, של ארצות הברית כולה, יכול לשפוט. לא בתוך המדינות עצמן. אולי מפני שהיתה לבדה, לא חלק מארגון כלשהו, המקרה לא זכה לתפוצה בציבור, והאכיפה היתה מועטה.


File:Claudette Colvin.jpg
קלודט קולווין בגיל 13

ואז הגיעה רוזה פארקס.
גם פארקס עצמה לא היתה אישה מבוגרת שנקלעה לסיטואציה בלתי צפויה, כמו שמקובל לחשוב. היא נולדה ב-1913 בשם רוזה מק'קולי, במונטגומרי, 16 שנים לפני קולווין. נכדה של עבדים. אמה היתה מורה ואביה נגר. סבה היה זה שלימד אותה לא לפחד מהלבנים, ולהיות אמיצה מולם. היא היתה תלמידה מצטיינת, סיימה תיכון בתקופה שבה רק 7% מהשחורים הגיעו להישג הזה. כשילד לבן דחף אותה מהמדרכה, היא דחפה אותו בחזרה, ואמו איימה שהיא תביא למעצרה. כשילד לבן איים עליה עם לבנה, היא איימה עליו בחזרה. "העדפתי לעבור לינץ' מאשר שהם ידרסו אותי", היא אמרה שנים אחר כך.
בשנת 1932 היא נישאה לריימונד פארקס, ספר ופעיל פוליטי. הם חלקו את השאיפה לשינוי ולשוויון, ולפעילות פוליטית למען המטרה הזו. פארקס עבדה במגוון עבודות, כמו משק בית וכוח עזר בבית חולים.
בשנת 1942, פארקס הכירה את אי.די ניקסון, פעיל פוליטי שהגדיל את הרשומים השחורים להצבעה באופן משמעותי, ובא לרשום גם את הזוג פארקס. זה היה אחד המאבקים המשמעותיים של השחורים בתקופת ההפרדה, כיוון שמבחינה חוקית הם יכלו להצביע, אך בארצות הברית לא מקבלים פתק אוטומטית לדואר, צריך ללכת להירשם, ושורה של תקנות וחוקים בשם חוקי ג'ים קרואו מנעו מהם את ההרשמה להצבעה בפועל. 
 ניקסון התיידד עם הזוג פארקס הנחוש. רוזה ביקשה להצטרף לארגון, והוא הטיל עליה להיות מזכירה, כי לטענתו "נשים לא צריכות להיות בשום מקום חוץ מהמטבח". היא היתה האישה היחידה בארגון, עוד הרבה לפני תקרית האוטובוס. ב-1944, היא קיבלה עבודה בבסיס חיל האוויר מקסוול, אצל זוג לבן, במשק בית ובתפירה. בבסיס לא הונהגה הפרדה גזעית, כיוון שזה היה שטח פדרלי. היא והזוג הלבן הפכו עד מהרה לחברים, והם עזרו לה ללכת ללמוד במוסד לחינוך לשוויון זכויות. למרות שהחוקים בארצות הברית מנעו מהשחורים הצבעה בפועל, היא גם הצליחה להירשם להצבעה בבחירות אחרי שלושה ניסיונות. היא היתה שותפה לאחד הקמפיינים המשמעותיים ביותר למען אישה שחורה שנאנסה. בנובמבר 1955, ארבעה ימים לפני שסירבה לקום בפני לבנים באוטובוס, היא השתתפה בעצרת למען נער שחור שנרצח על ידי לבנים. אבל אף אחד מהקמפיינים לא הביא לשינוי, וכך הצטברו אצלה הכעס והתסכול.
ובדצמבר 1955, הגיע האירוע שבו הצליחה להביא לשינוי ממשי. איש לא אמר לה לעשות את זה. כמו הנשים שלפניה, כפי שהיתה כל חייה, גם היא באותו רגע החליטה לא להתכופף בפני האפליה והדיכוי. היא התקשרה לניקסון מהמעצר, כדי שישחרר אותה בערבות. ניקסון, אותו אחד שנתן לפרקס להיות מזכירת הארגון, סוף כל סוף קיבל את המועמדת המתאימה שלו. היא היתה מבוגרת מספיק, מיושבת, נשואה, מעוררת אמפתיה. דמות מושלמת שהציבור יוכל להזדהות איתה. 
הוא פנה גם למרטין לותר קינג, אז בן 26, כומר חדש באזור, כדי שינהיג את המאבק, והוא אכן נבחר.
 האגודה לקחה את האירוע הזה, וניצלה אותו כדי לפתוח בחרם של התושבים השחורים על האוטובוסים. זה היה נזק ממשי לחברת האוטובוסים, כי 75% מהנוסעים בהם היו שחורים. האגודה דאגה להסעות מצד שחורים בעלי רכבים, נהגי מונית שחורים גבו מחיר של נסיעה באוטובוס, ולרוב הם פשוט הלכו ברגל. החרם נמשך יותר משנה, מה-5 בדצמבר 1955 עד ה-20 בדצמבר 1956. המדיניות אז היתה "נפרדים אבל שווים" - הגזעים יהיו מופרדים, אך יקבלו שירותים שווים. על אף שמדיניות זו הוכרזה כלא חוקתית כבר ב-1954, בפועל היא המשיכה.
 הם לא ביקשו לבטל את חוקי ההפרדה. הם ביקשו לשכור נהגים שחורים, ומדיניות שבה מי שנכנס ראשון לאוטובוס מקבל מקום, כשהלבנים ממלאים את המקומות הקדמיים, והשחורים את האחוריים. ועיריית מונטגומרי לא נכנעה.
כחודשיים לאחר תחילת החרם, החלו הפעילים לחשוב על צעדים נוספים. הם רצו לתבוע בבית המשפט, על אי החוקיות של ההפרדה. הם נזכרו בקלודט קולווין, ובשאר הנשים שבאו אחריה, ולפני רוזה פארקס. עכשיו הם היו צריכים אותן. שני עורכי דין עבדו על התביעה - פרד גריי, עורך דין שחור, וקליפורד דאר, עורך דין לבן. דאר חשש לתבוע בשם פארקס, כי הניח שהתביעה תישאר בתוך אלבמה, והם רצו לפנות לבית המשפט הפדרלי ולהביא לשינוי בכל ארצות הברית.  וכך, גריי ניגש לחמש הנשים שלא הסכימו לקום באוטובוס. יחד, הם יצאו לתביעה פדרלית. ריס פרשה, בשל איומים מהקהילה הלבנה. שאר הנשים המשיכו בתביעה. התיק נקרא בראודר נגד גייל - בראודר היתה אחת התובעות, גייל היה ראש עיריית מונטגומרי.
ביוני 1956, בית המשפט המחוזי קבע כי "אכיפת ההפרדה של נוסעים שחורים ולבנים באוטובוסים הפועלים בעיר מונטגומרי מפרה את חוקת וחוקי ארצות הברית".
ב-13 בנובמבר 1956, בית המשפט העליון של ארצות הברית אישר את פסק הדין, והורה למונטגומרי ולאלבמה להפסיק את ההפרדה באוטובוסים. חודש לאחר מכן, בית המשפט העליון דחה את בקשת אלבמה לשימוע חוזר. וב-20 בדצמבר, גייל קיבל הודעה רשמית. סוף החרם, סוף ההפרדה.

File:RosaParks-BillClinton.jpg
רוזה פארקס מקבלת את המדליה הנשיאותית מביל קלינטון, 1996

בשנת 1996, רוזה פארקס קיבלה את המדליה הנשיאותית מידי ביל קלינטון. היא הלכה לעולמה בשנת 2005. בשנת 2001, שש שנים לפני מותה, קיבלה אותה גם איירין מורגן. קלודט קולווין עבדה כאחות עד פרישתה בשנת 2004, והיא חיה כיום בניו יורק. במהלך השנים, היא ומשפחתה ניסו להשיג הכרה לפועלה, בהצלחה מועטה.
 בשנת 2016, המוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקנית קיבל פניה מצד משפחתה של קולווין, להכליל אותה במוזיאון, לצד רוזה פארקס. הבקשה לא נענתה.
גלוריה לאסטר, אחותה, אמרה:
"כל מה שאנחנו רוצים הוא האמת, למה ההיסטוריה לא מספרת  את זה כמו שצריך? אם לא קלודט קולווין, אורליה בראודר, סוזי מק'דונלד ומרי לואיז סמית', אולי לא היו ת'ורגוד מרשל, מרטין לות'ר קינג ורוזה פארקס".
זה סיפור על יחסי כוחות, בין שחורים ולבנים, אך גם בין נשים לגברים, בין בעלי תפקידים לפשוטי העם, בתוך קהילה שנלחמת על שוויון. על הדרך שבה סיפורים נכנסים להיסטוריה, על שינוי חברתי שלא יכול לבוא כנראה ללא דחיפה, חשיבה, ולא מעט יחסי ציבור. ובעיקר, זה סיפור על אומץ לב, של נשים שלא היה להן כלום, ועדיין ידעו לעמוד על שלהן ולשלם את המחירים. על שוויון ועל חופש, שבשבילם, כך נראה, בני אדם יהיו מוכנים לעשות הכל.


השקה של הרצאה חדשה ביולי! 




תאהבו אותנו באימייל! הרשמו לרשימת התפוצה כדי להתעדכן על פוסטים חדשים



תגיבו לי, תמיד אשמח לשמוע מכם

תגובות